בשנים האחרונות רועי מרדכי מוציא מהקשרם חומרים תעשייתיים והופך אותם לאובייקטים נושאי מטען תרבותי – אישי והיסטורי כאחד. הוא שואב השראה וציטוטים ישירים ממקורות תרבותיים שונים, מחפצים ארכיאולוגיים ומספרי היסטוריה, ובאותה מידה מתוך רגעים יומיומיים בביוגרפיה הפרטית שלו. שהותו של האמן בחו"ל בשנים האחרונות מחלחלת אל עבודתו, המבקשת לפרק קודים תרבותיים שונים ותפיסות של דימויים ונרטיבים תרבותיים מנקודת מבט אנתרופולוגית. עבודתו האמנותית אינה מציעה תשובה, אלא היא הצגת שאלות בלתי פוסקת; היא אינה נוקטת בעמדה חד משמעית, אלא היא בבחינת תהליך חיפוש מודע ואינסופי המקושר לביוגרפיה הפרטית שלו ולמחקרו המתמשך אודות זהותו התרבותית. העובדה שהוא מוציא מהקשרם מוטיבים תרבותיים טעונים, חותרת תחת הפרשנויות המיידיות שנקשרו בהם, ומציעה אפשרות קריאה חדשה.
תערוכתו "מעשה נדודים" שואבת השראה מספרי מסעות ומגילויים ארכיאולוגיים של תרבויות קדומות, ובמבט ראשון נדמית לשיטוט בטריטוריות אקזוטיות של ציוויליזציות פרה-מונותיאיסטיות. כדרכו של מרדכי, עבודותיו מטפלות בדימויים כבדי משקל ורוויי היסטוריה, אך בו בזמן מתאפיינות בהומור פואטי, הנובע מן הבחירה הבלתי שגרתית בחומרים תעשייתיים, סינטתיים או יומיומיים שהוצאו מהקשרם. מרדכי חוצב בגושי קלקר שחור מה שנראה כשרידים ארכיאולוגיים של מקדש קדום; מטביע בקלקר חלקים של דלת עץ ישנה כאילו היו חלקי מאובנים שהוטבעו בסלע; מפסל בלבני איטונג ראשים דמויי טוטם; ובונה מבנים מלוחות גבס הנדמים לרהיטים או לארונות קבורה אנושיים כמעט. הוא מייצר מפגשים מפתיעים בין מסורתי לחדש, ובין מה שנתפס כשורשי, ראשוני ואותנטי לבין הסינתטי והמתועש. מפגשים המבטאים כמיהה לחזור אל מקום בתולי וקדום בעיצומו של עידן טכנולוגי ומתועש.
במרכזה של התערוכה סדרה של רישומים בצבעי מים של סרקופגים, הנשענת על דימויים מתוך ספר על תרבות מקסיקו העתיקה. חפצי הפולחן הקדומים הופכים ברישומים למערך של כתמי צבע נוזליים שהתפשטו באופן חופשי, שבמרכזם נפערו זוג עיניים אנושיות חיות ומלאות הבעה. כתמי הצבע המופשטים נדמים למפות של יבשות עתיקות, או אולי למפות נפשיות פנימיות, ובכך מאחדים את האוניברסאלי והאישי, מציעים אפשרות של מיתולוגיה פרטית. רישומי המים נתלו על מבני גבס רבועים בעלי רגלי עץ דקיקות מפוסלות, הנראים ספק כרהיטים ביתיים (אפילו מעמדי עציצים הותקנו בחלק מהם) ספק כארונות קבורה שהצמיחו ראשים ורגליים. באופן זה קמים ארונות הקבורה לחיים, כאילו מבקש המוות להתיידד עם הצופה, נושא אליו עיניים מתבוננות ומלאות חיים. לצד מקבץ הסרקופגים האנושיים, ניצב פסל מקלקר שחור הנראה כשריד ארכיאולוגי של קבר עתיק או של מקדש קדום. בתוך גושי הקלקר השחור – חומר תעשייתי המשמש לבידוד ולשימור, ולעטיפה של מוצרי צריכה יקרים – הוטבעו חלקי דלת עץ שנוסרה ופורקה, כאילו היו ממצאים ארכיאולוגיים נדירים שיש לבודד מן האבן ולהרכיבם מחדש. מרדכי מערבב מקורות תרבותיים שונים, מוהל ציטוטים, אזכורים וחלקי דימויים המייצגים נרטיבים שונים, נע בין האישי לאוניברסאלי, ומבקש לגעת בקודים תרבותיים כלליים. העובדה שבשנים האחרונות הוא חי מחוץ לישראל, מחוץ לסביבתו התרבותית המקורית, מחדדת אצלו את שאלת השייכות, ומניעה את ניסיונותיו לפרק ולבנות מחדש קודים תרבותיים מוכרים המגדירים שפה מקומית.
סדרת הציורים בתערוכה מתייחסת, בין היתר, לאיורים מתוך ספר מסעותיו של קפטן קוק – חוקר ארצות מפורסם אשר יצא במאה ה-17 למסעות גילוי קולוניאליסטיים, חקרניים ומיסיונריים כאחד; מסעות המייצגים קדמה וגילוי, אך דנו תרבויות שלמות לחורבן במפגשן עם האדם הלבן. אך יותר מאשר הם מספרים סיפור, הציורים עוסקים באופני בניית נרטיבים היסטוריים ותרבותיים. האיורים בספר צוירו על ידי כומר מאורי מניו זילנד, שליווה את קפטן קוק במסעותיו באוקיינוס הפאסיפי, ותיעד סצנות מן המסע בשפה נאיבית ופרימיטיבית. כשם שהכומר-הצייר הוא מקומי המתבונן על תרבותו מבחוץ כצופה זר, כך מתפקד מרדכי כצופה המתבונן מבחוץ על חלקיקים מן התרבות המערבית שממנה הגיע. הוא מתרחק בשביל להתקרב; חוקר ייצוגים של תרבויות עבר כדי לפרקם ולהרכיב מהם מחדש נרטיב פרטי ואוניברסאלי; יוצא למסע גילוי פרטי המתקיים בין כתלי הסטודיו - מסע חיפוש אחר זהות אישית, ומנסח אוטוביוגרפיה של נוודות רגשית.
רווית הררי