"אף אדם, כמוני, שמזמן את האכזריים ביותר מבין אותם שדים מרוסנים למחצה שמאכלסים את החיה האנושית, ושמבקש להיאבק בהם, לא יכול לצפות לצאת מהמאבק ללא שריטה"
זיגמונד פרויד, "דורה: מקרה מבחן של היסטריה", 1905
בשנת 1938, בעקבות רדיפות הנאצים, נאלץ אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד לעזוב את הבית שחי בו ואת הקליניקה שבה עבד וטיפל במשך 40 שנה בווינה, ועקר ללונדון – שם חי עד מותו שנה מאוחר יותר. במשך עשרות שנים אסף פרויד בלהיטות ובאובססיביות רהיטים וחפצי נוי עתיקים מתרבויות קדומות המייצגות את ערש התרבות המערבית – מצרים העתיקה, יוון ורומא הקדומות, המזרח הרחוק וגם אירופה הקלאסית. מאות פסלים, צלמיות, חרסים, מטבעות, ספרים ורישומים גדשו את חדר עבודתו. בנוכחותם האזין למטופליו, לעתים השתמש בהם ככלי טיפולי, ובאמצעותם ניהל לפרקים דיאלוג עם זכרונו האישי, דחפיו ותשוקותיו. כמגלה ארצות לא נודעות המגשש את דרכו במעמקי הנפש האנושית, כך ביקש להאיר בה פינות חשוכות באמצעות איסוף חפצים מתרבויות קדומות, מעלה על הדעת את ההשוואה בין פעולת הסרת השכבות בטיפול פסיכולוגי לבין חפירה ארכיאולוגית. תחושת השליטה, כיבוש ומיפוי הלא נודע והניסיון להשליט סדר באמצעות איסוף ומחקר – הן פסיכולוגי והן תרבותי – קרסו בעקבות מלחמת העולם השנייה ועליית המשטר הנאצי, אז נאלץ פרויד היהודי לעזוב את ביתו ולנדוד עם אוספי חפציו ורהיטיו ללונדון. ערב עזיבתו, הזמין פרויד את הצלם היהודי אדמונד אנגלמן לתעד בסתר ובבהילות את החלל הגדוש והמלא בחפצים ובזיכרונות, רגע לפני התרוקנותו. אוסף הצילומים המתעד את עושרו החומרי של הבית היפהפה אוגד בספר, אשר שימש את נטע ליבר שפר כמקור השראה למיצב רישומי החובק את כל כותלי הגלריה, ומבקש להקים בה לחיים את הקליניקה המיתולוגית. ברישומי הפחם גדולי הממדים ועזי המבע שלה היא מפרקת את צילומיו של אנגלמן לחלקים ומרכיבה אותם מחדש טלאים טלאים, מוהלת מציאות בדמיון, מעוותת במכוון את חוקי הפרספקטיבה של הציור, מערבבת את אוספי החפצים המשתקפים בתצלומים וממקמת אותם מחדש בחלל המצויר, מודעת היטב לכשלון הידוע מראש לברוא מחדש את המקום שהיה ואיננו, כשלון המובנה בעצם המהלך.
ליבר שפר מרבה לעסוק בזיכרונות ישנים ובאירופה של לפני המלחמה. לא מעט מעבודותיה עוסקות בתפקידו של העבר בחיי הנפש, והציור משמש עבורה כחומר משמר של זיכרון ומקום חמקמקים, שהצבע מבקש להעניק להם תוקף מול הזמן החולף והשכחה. היא יוצרת בציוריה היסטוריה מומצאת, שזיכרונות אישיים נשזרים בה בזיכרונות קולקטיביים, ופיסות מציאות ובדיה נמהלות בה. כך למשל, בשנת 2000 החלה בסדרת ציורי קליניקות, שנבעה מציור הקליניקה של סבה המנוח, שהיה אורתופד מנתח בגרמניה של שנות ה-30, טרם עלייתו ארצה לפני המלחמה. בצילום הקטנטן שממנו ציירה, קשה היה להבחין בפרטים, וכך נאלצה להמציא את תוכני הארונות והויטרינות. כבר שם ביקשה להיכנס למקום שלא ביקרה בו מעולם, ולהתקרב אל הסב שלא הכירה דרך החלל שפעל בו והמקום שהגדיר אותו לפחות מקצועית. בצלילה אל תוך הצילום ניסתה לדלות פרטים שיאפשרו לה לתת נפח וגוף למקום ולתקופה שהיו ואינם, ולהעניק להם משמעות באמצעות כתמי הצבע.
גם בתערוכה זו ליבר שפר מציירת מקום היסטורי בעל משמעות אישית עבורה מתוך תצלומים ישנים שהיא מפרקת ובונה מחדש. למעשה, ליבר שפר מייצרת שכבת ייצוג ויזואלי נוספת ואישית של המציאות, ומציירת את האופן שבו היא עצמה תופסת את צילומיו של אנגלמן. כאילו עברו התצלומים תהליכי הצפנה, דחיסה, מחיקה ופרשנות כמו בחלום. חלק מן הצילומים הוגדלו כדי שתוכל להתמקד בחפצים כאלה ואחרים, לדלות ממעמקי הצילום מציאות תלת ממדית נוכחת, ולהרכיב משברי התמונות פאזל משכנע של זמן ומקום אחר. כמו בחלום, רישומיה מורכבים מתערובת של דימויים משובשים ומעיוותים של החלל. כך למשל, היא ביטלה קירות ומחיצות הקיימים בתצלומים המקוריים, והפכה את אוסף התצלומים למעין אקורדיון המקיף את כל חלל הגלריה. המיצב אינו מבקש לחקות נאמנה את חדר הטיפולים המקורי, אלא מכיל את פרשנותה האישית של האמנית. בחירותיה הציוריות והחומריות מדגישות את מאפייניו של הטיפול הפסיכולוגי. כך, למשל, הושם במיצב דגש רב על חללי מעבר, פתחים, דלתות וחלונות מצד אחד, ומצד שני על אוספי החפצים העשירים של פרויד אשר שימשו אותו כדי להדגים אסוציאציות ורעיונות טיפוליים – שניהם משמשים כמטאפורה לטיפול הפסיכולוגי. השפה הרישומית עזת מבע ומכילה חלקים אינטנסיביים, מרובי פרטים ושחורים לעומת חלקים לבנים וריקים, ומקבילה בכך לרגעי השיחה והשתיקה השזורים בשיחה טיפולית. הנייר המכיל את הרישום נמתח על קירות החלל כקליפה דקה שמפתה להסירה, חומריותו מודגשת בתפרים שבין הגליונות או בסלסול שוליהם שלא הוצמדו אל הקיר, מגלים תחתם רמזים לחלל הקונקרטי שבו מתקיימת התערוכה. התפרים הגלויים חושפים את האשליה של היות המיצב סימולאקרה – חיקוי מסולף של החלל המקורי המשמש למעשה כחלל תודעתי אישי.
העובדה שהמרחב המשוחזר מוצג בתוך חלל תצוגה בעל היסטוריה משלו, חלל הנושא זיכרונות משלו – טוענת את התערוכה במשמעויות ובשכבות נוספות (מבנה הגלריה הוקם כמאפיית הקיבוץ הראשונה. כעבור כעשרים שנה שינה את ייעודו לסלון לתפירה עילית, עד ששופץ שוב והפך לגלריית אמנות). ריבוי השכבות בתערוכה – החל מחיפוי קירות הגלריה בשכבות של נייר, דרך ריבוד של חלקי תצלומים בתוך הרישום עצמו, וכלה בשכבות החפצים, הספרים והרהיטים הגודשים את הקליניקה המקורית – מהדהד את שכבות התודעה האנושית, ואת שכבות הזמן ומאורעות השונים שעברו על המקום. ליבר שפר בוחרת להקים לחיים את כור מחצבתם של הפסיכואנליזה ושל הטיפול הפסיכולוגי דווקא בקיבוץ – מקום שותק ומשתיק, רווי טראומות היסטוריות ואישיות שלא כולן מדוברות.
רווית הררי
המלצת השבוע: שדים מרוסנים למחצה
"באסטרטגיה הרישומית שנוקטת ליבר-שפר בולטת ההחסרה. היא משמיטה חלקים גדולים מהדימויים ומייצרת מרווחים המזכירים פערים בזיכרון או עצירות בדיבור. אלו כמה מהרגעים הפואטיים והחכמים של העבודה, שהופכים אותה לדיאלוג עם הצופה הנעה בחלל". לי ברבו על תערוכתה של נטע ליבר-שפר בגלריה דנה ביד-מרדכי
ערב-רב, 16.12.2018
"ניסיון השכפול שלך הוא הפרויד שלך"
"הרושם הראשוני מהמפגש שלי עם פיסה מהעבודה אצלך בסטודיו היה שביומרה ובתמימות שבצעד שעשית יש משהו נועז. הלכת לבקר את פרויד בדמיונך וחזרת משם עם המרחב הזה, שבו הוא חי וכתב חמישים שנה ויותר", ערן רולניק ונטע ליבר שפר בשיחה על התערוכה "שדים מרוסנים למחצה" בגלריה דנה ביד מרדכי
ערב-רב, 10.1.2019