עבודותיו של יפתח בלסקי – לרוב תצלומים או עבודות וידאו - נובעות פעמים רבות מפעולות שהוא מבצע בזירת הצילום - ספק פעולות פרפורמנס מול המצלמה, ספק התערבויות פיסוליות ב'תפאורת' הסט. התוצאה היא תצלומים הנעים על קו התפר שבין תיעוד מציאות לבין בדיה, כשמידת ההתערבות בסט הצילומי נותרת מעורפלת עבור הצופה. התערוכה אבני מסע משלבת בין עבודות וידאו, מיצב וצילום, שחלקן צולמו או נבנו בקיבוץ יד מרדכי במיוחד עבור התערוכה, ומתעדות סדרה של פעולות התבצרות, התגוננות, התחפרות והיאחזות בקרקע שלעתים נראות חסרות תוחלת.
תחושות של איום, מתח ואף חרדה שבות ועולות מעבודותיו של בלסקי, שברבות מהן הוא נראה דרוך לקראת איום בלתי צפוי או נערך להתגוננות מפני אויב נעלם. בסדרות קודמות שלו, בעיקר בתקופת שהותו בניו יורק, הסתגר במרחב הביתי, עסוק בהצצה אובססיבית וחשדנית אל בתי שכניו (איקונוסטזיס, 2009), אל חדר המדרגות של בית מגוריו (חדר, 2007) או אל מצלמות מעקב באזורים ציבוריים (החשוד הפנאופטי, 2007), תוך התבצרות או התגוננות מפני אויב כלשהו בסביבה אורבאנית זרה ומנוכרת. בעבודותיו החדשות יוצא בלסקי אל העולם ומתייצב מול איתני הטבע, אולם תחושת האיום הקלסטרופובית אינה נעלמת כליל מתצלומיו. בסדרת פעולות שביצע על רקע נופיה ההרריים של רמת הגולן ועל אדמת קיבוץ יד מרדכי (פרא, 2010-2012) נראה בלסקי רדוף, דרוך ובודד כשהוא יוצא לציד או שב ממנו כששללו בידו, מטמין מלכודות שבנה בעצמו, מתפלש בבוץ או בסבכי קוצים, חוצה נהרות ומבעיר מדורות. הוא מתחפר שוב ושוב במנהרות חשוכות – מחסות שהוא בונה בעצמו, מאורות של חיות בר, חבית מחלידה שנמצאה בשטח או בונקרים הנראים כמקלטי מחסה לפני או אחרי אסון.
לא בכדי נראים חלק מן הדימויים כמעט מוכרים. בלסקי מרבה להתייחס לאתוסים תרבותיים: ייצוגים סטריאוטיפיים של גבריות בקולנוע ובתקשורת, מיתוסים דתיים וציטוטים אמנותיים. סצנות קולנועיות מסרטי מלחמה, סרטי אסונות או מערבונים שבהם נמצא הגיבור הגברי - תמיד בודד, לעתים מעונה – במצב של הישרדות מתמדת, בהן הוא נדרש להתמודד עם איתני הטבע או עם אויב ממשי כלשהו, נמהלות בדימויים מוכרים מתוך צילומי עיתונות מאזורי קרבות או זירות מוכות אסון. הבחירה בטריטוריות למודות הקרבות של רמת הגולן ושל קיבוץ יד מרדכי, יוצקת אל סטריאוטיפ הגבריות אלמנטים צבאיים של גבורה בלתי מנוצחת, המאפיינים את מיתוס החייל הישראלי. אולם הגיבור הגברי של בלסקי נראה פגיע, רדוף ומשווע לנחמה, יותר משהוא משדר חוסן ועוצמה. ידיו הנשלחות החוצה מפתח בור כמו מושטות קדימה בבקשת עזרה, וכפות רגליו המכוסות בבוץ מציצות מפתחה של מחילה צרה, יחפות וחסרות הגנה. שוב שוב הוא מחפש מקלט במנהרות ובמערות חשוכות, כילד המבקש מבלי דעת, לחזור אל מקלט הרחם החם והבטוח. החיפוש אחר מקום מגונן שב ומהדהד במיצב שבנה בלסקי בחלל הגלריה מאבני בזלת שהובאו מרמת הגולן ומגזעי עץ שחודדו עד שהפכו לכידונים מאיימים. למראית עין נדמה המחסה לקיפוד מאיים השולף את קוציו מול אויב פוטנציאלי, או לסוג של מלכודת פרימיטיבית שנועדה לשפד את קורבנותיה, אך בפועל זהו מחסה ארעי ופרוץ שכידוניו נשענים על קבי עץ מטים לנפול, מייצרים מראית עין של תוקפנות מאיימת המסווה את החיפוש החוזר, הנואש כמעט, אחר מקום מסתור.
פעולת החפירה שבה ומופיעה בפרפורמנס מתועד בן עשר שעות (פרויקט החפירה, 2008), במהלכו כרה בלסקי בור מדורג ורחב מידות, המעורר אסוציאציות שבין קבר אחים לפסל סביבתי. ניתן להיזכר בהקשר זה בפעולות החפירה של האמן מיכה אולמן, מהחלפות האדמה בין קיבוץ מצר לכפר הערבי מסר (1972), עד כריית אנדרטת ה"ספרייה" במרכז כיכר בבל בברלין (1995), לציון שריפת הספרים שהתקיימה עם עליית הנאצים לשלטון. היטמעות האדמות הסמוכות והזרות אחת בתוך השניה, והפצע הסטרילי שנותר פתוח באדמת גרמניה, מהדהדים בחפירותיו של בלסקי, המסמנות נוכחות אנושית הפולשת לנוף, כמו למטרת קליטה בו מחדש. לאחר עשר שעות של חפירה מאומצת כוסה הבור מחדש, ולמעט תיעודה של הפעולה לא נותרו ממנה סימנים בשטח, כאילו היה עמלו לשווא. בסמוך מוצגת עבודת וידאו המתעדת פעולה סיזיפית נוספת שביצע בנוף (פרויקט האבן, 2012). הפעם יצא בלסקי למסע של כיבוש הקרקע ברגליו וגמע במשך יממה שלמה שמונים קילומטרים המפרידים בין ביתו שברמת הגולן להר החרמון, כשאבן בזלת כבדה נישאת על גבו כתרמיל או אולי מוטלת כעול על כתפיו. שתי הפעולות, שבהן גזר על עצמו מאמץ גופני גדול בניסיון לסמן ברגליו או באת חפירה את הנוף הישראלי, מסתיימות בלא תוצאות ממשיות, כמרמזות על חוסר התוחלת הכרוך בניסיון מסוג זה.
רווית הררי
יפתח בלסקי, פרויקט האבן, 2012, וידאו, 5:30 דקות
