שלט קטן המתנוסס על המבנה של דנה גלריה לאמנות, המעיד כי היה בעברו, לפני ששופץ והפך לחלל תצוגה, "סלון לתפירה עילית" - עורר את סקרנותי וסלל את הדרך לתערוכה זו העוסקת באספקטים שונים של תפרים ושל מעשה התפירה. עבודות אמנות רבות המשלבות תפירה עוסקות בגוף האנושי, בבגד ובפעולת ההתלבשות או מעלות שאלות סביב נושאי מגדר ומיניות בשל הזיהוי ה"נשי" של מלאכה זו (סוגיות אשר הועלו בהרחבה, למשל, בתערוכה "האדם המתלבש" שאצרה רותי דירקטור במוזיאון חיפה בשנת 2000). התערוכה "קו התפר", לעומת זאת, המתקיימת בגלריה שהוקמה להנצחת זכרה של דנה דביר ז"ל, מבקשת לעסוק בקשר בין מעשה התפירה לפעולת ההנצחה, בין תפרים לבין סימון תוואי של נוף או מקום - פיזי או מנטאלי, לאומי או פרטי.
במרכז החלל ניצבים שני מיצבי רצפה של נטי שמיע-עפר ושל רימה ארסלנוב המטפלים באמצעות פעולת התפירה בסממנים של הנוף המקומי, על שלל משמעויותיו החברתיות והפוליטיות. בשני המיצבים פעולת התפירה, המקושרת בדרך כלל עם רכות חומרית ועם עמלנות נשית, עומדת בניגוד לחומרים הקשיחים ולדימויים הטעונים שהאמניות מטפלות בהם, ובכך מבליטה את הפוטנציאל לכאב הגלום בהם. שמיע-עפר יוצרת מעין שמיכת טלאים עשויה חלקי עץ התפורים זה לזה באזיקוני פלסטיק שחורים. בדומה למיצב "ארץ" שהציגה ב-2004 בחצר הפנימית של מוזיאון הרצליה לאמנות, שבו תפרה שטיח רצפה ענק ממרצפות סומסום שחוברו זו לזו באזיקוני פלסטיק, גם בעבודה זו היא יוצרת נוף הרים צחיח הנכלא בין קירות הגלריה. פעולת התפירה שאומנם לקוחה מעולם הטקסטיל, מעלה גם קונוטציה של פעולה רפואית כירורגית מכאיבה. התפרים המודגשים פוצעים ומצלקים את התוואי הטופוגרפי, יוצרים ארץ שאריחיה מאוחים בתפר גס וחלקיה מחוברים זה לזה בצורה מלאכותית. חלקי העץ, חומר בניה נפוץ, מרכיבים דימוי של קרקע שסועה ושל כיבוש מכאיב של הנוף. ארסלנוב, לצדה, מטפלת בדימוי התותח המוכר כל כך מאנדרטאות זיכרון ברחבי הארץ בכלל, ומזוהה עם הטנקים והמשוריינים הפזורים ברחבי הקיבוץ בפרט, ותופרת סביבו מעטה של פרווה רכה ונעימה. בכך נהפך כלי המלחמה למעין צעצוע פרווה ענק המבקש להתחבב, אך הזיקה הנוצרת בינו לבין אתוס השכול הישראלי, בין האובייקט הפאלי המאיים לבין עולם משחקי הילדות – מצמררת.
מוטיבים של כאב ושכול חוזרים גם בעבודתו של ארז ישראלי, המרבה לעסוק בסמלים של שואה, מוות, זיכרון והנצחה. על מסך מפוצל נראים שני סרטוני וידאו – באחד הוא מדגים כיצד להכין טלאי צהוב "כהלכתו" על ידי יישון הבד, קימוטו וטבילה בחומרים כהים כמו קפה; בשני הוא נראה תופר את הטלאי בחוט ומחט אל חזהו החשוף והמאדים כמו זיכרון בלתי מחיק. העובדה שהסרטון מוקרן בהילוך מהיר וברקע נשמעת מוסיקת מעליות עליזה מוסיפה לו אירוניה ומגחיכה את הסיטואציה אך בד בבד מעצימה את הכאב. "ארז ישראלי לוחץ על הכפתורים המפעילים את הזיכרון הקולקטיבי" כתבה הילה ברנר על תערוכת היחיד של ישראלי, "הוא ממשיך להתחקות אחר סמלים וייצוגים קולקטיביים בתרבות, באופן המקעקע את הדרמטיזציה שלהם. הנושאים שלו מלאי פאתוס, אך אופני הייצוג שלו - קונבנציות של ייצוג - מיידיים, ישירים ומופרזים, מקעקעים את הפאתוס ואת הדרמה ומותירים כאב ישיר ומיידי".
העיסוק במפות חוזר בעבודותיהם של ליאור גריידי ושל שי זילברמן וגאלה ויצמן. גריידי רוקם על גבי נייר דימויים של גופי מים הלקוחים מתוך מפות עתיקות ועכשוויות של המזרח התיכון. הוא מפשיט את המפות מסימון גבולותיהן הפוליטיים והגיאוגרפיים, ורוקם את גופי המים כצורות אבסטרקטיות צבעוניות. אלה נראות מצדו האחד של הדף כמארג מסודר של תכים אנכיים או אופקים, ומן הצד השני ככאוס של קשרים וחוטים פרומים הנסתרים מן העין, סוג של מטאפורה פוליטית עקיפה למצב הסבוך באזור. הצורות המופשטות שנרקמו בחוט אדום מעלות על הדעת טיפות דם מאדימות, הד לדקירותיה של המחט את הנייר המקבל משמעות נוספת על רקע התותח המזדקר שהוצב בסמוך. זילבמן וויצמן רושמים בעזרת מלחם חשמלי על גבי נייר גזרות מתוך חוברת בורדה ישנה, הנראה כמפת דרכים מצהיבה. גזרות הבורדה מונחות אחת על גבי השנייה ויוצרות דגם קרטוגרפי של סימנים, קודים ושבילים המזמינים תנועה כאוטית ומפותלת ביניהם. רישום העש, העשוי חורים חורים הצרובים בנייר, יוצר בין קווי הגזרות טריטוריות גיאומטריות חדשות תוך שהוא מאכל את הנייר כשם שהעש מכלה את הבגד. כך נשזרים בתהליך היצירה מעשה של טוויה והרס שכן בניית הדימוי מכלה את המצע, והתוצר נדמה למפה דמיונית.
תהליכים של הרס ובניה ושל פירוק והרכבת הדימוי חוזרים גם אצל טל אמיתי והגר ציגלר. אמיתי יוצרת מחוטי תפירה דימויי בתים הרוסים בניו אורלינס בעקבות סערת ההוריקן "קתרינה". היא אוספת באינטרנט דימויי בתים שנפגעו באסון, מפשטת אותם לקווי רישום מדויקים, ויוצרת את הרישום מפיסות חוט תפירה שחור דקיק המודבקות על לוח פרספקס שקוף. היא בונה מחדש את דימוי הבית ההרוס קו אחר קו, כשמתוך הרישום המדויק מבצבצים קצוות חוט פרומים המדגישים את איכותו הפיסולית של החוט, כמו גם את מלאכת הפירוק וההרכבה של הדימוי. הצל שמטיל הדימוי על הקיר מכפיל את המבנה ונדמה לחלק מן העבודה, מייצר סוג של הד חיוור או זיכרון עבר חמקמק שייעלם מן הקיר עם כיבוי האור, כמו אותם מבנים שקריסתם הונצחה בעבודה. גם ציגלר מפרקת ומרכיבה דימויים הקשורים בבתים שהיו ואינם או במראית עין של בורגנות משפחתית. היא מלקטת תמונות משפחתיות מאלבומים פרטיים ומערמות אקראיות של תצלומי משפחה אלמוניים וזנוחים הנמכרים בשוקי פשפשים, משלבת בין שכבות של דימויים ממקומות ומתצלומים שונים, ורוקמת את הדימוי החדש של "המשפחה המושלמת" כמו גובלן הנתלה בסלון בורגני מהוגן.
ניר עברון מטפל בכאב הצרוב בתודעה החברתית בישראל וקשור במעשה התפירה, הפעם כאקט יצרני שאבד עליו הכלח, ומחזיר את הצופה אל הטראומה הלאומית של סגירת מפעל הטקסטיל של אתא בשנת 1985. המפעל, שנוסד בשנות ה-30 וייצר מדי צבא ועבודה במשך חצי מאה, שימש כסמל ליצרנות ולחוסן כלכלי וקהילתי. סגירתו בשל הזרם הגובר של ייבוא מוצרי טקסטיל זולים מהמזרח הוביל לפיטוריהם של 3000 עובדיו וסימן את "קיצה של מדינת הרווחה" ואת תחילתו של עידן ההפרטה והגלובליזציה בישראל. הווידאו נפתח בקולאז' אבסטרקטי של פיקסלים בצבעים פסטליים, הנדמים כתקריב על חוטי השתי וערב באריג של בד. אט אט מתחדד הקולאז' וחושף דימויים מתוך סיקור חדשותי של הפגנות המחאה נגד סגירת המפעל. אורותיה הכחולים והמרצדים של ניידת המשטרה, שלטי המפגינים, פניהם המיוסרות, השוטרים ההודפים את הקהל הזועם, נגלים כמו מתוך חלום או סיוט ושבים ונעלמים בין ריבועי הצבע הרכים כאילו לא התקיימו מעולם, כמו מעשה אריגה ופרימה של אריג הזיכרון הקולקטיבי. ומנגד – ניצבת עבודת הווידאו של אילן יונה הנדמית כמעט הפוכה לזו של עברון: האחד מעמיק בתוך טריטוריה של כאב שהתקיימה במציאות הישראלית, והאחר ממריא אל מחוזות של דמיון; זה פורם את זיכרון העבר, והאחר טווה חלום בדיוני ואולי מבודח. את מפעל הטקסטיל האפרורי של אתא כמו מחליפה סדנת היזע האירונית של יונה – מפעל לייצור פיות שכל פועליו הם האמן עצמו. זה נראה כשהוא טרוד בעבודה עמלנית, עסוק ברצינות תהומית במלאכת התפירה הסיזיפית של החלום ושברו, כאשר טעות בייצור עורפת את ראשה של אחת מבובות הפיות, ומשלחת אל המצלמה את מבטו רב המשמעות של האמן שנתפס בקלקלתו.
רווית הררי