התערוכה "פוגה" היא פרי תהליך עבודה משותף של ליהי חן ואורלי סבר. כמו בפוגה, יצירה מוסיקלית שנשזרים בה מספר קולות, כך נשזרת עבודתן של שתי האמניות זו בזו לכדי יצירה שלמה שנושא מרכזי עובר בה כחוט השני ומתפתח לכיוונים שונים. עיסוקן השונה של השתיים בסביבות מבניות ובמרחבים אדריכליים מחד ובדימויים אורגניים מאידך מופנה בתערוכה זו, שנוצרה במיוחד עבור המקום, לטיפול משותף בסביבה המקיימת חיבור ייחודי בין ארכיטקטורה לנוף.
הטיפול במושג הבית בעבודותיה של אורלי סבר נובע מחיפוש מתמיד אחר מקום פרטי ומגונן, חיפוש המסתיים לרוב באכזבה. כמי שנולדה וגדלה בקיבוץ, לא חוותה סבר את הבית כחלל פרטי ואינטימי, וגם בעבודותיה הוא מופיע כמושא תשוקה שאינה יכולה להתממש במלואה. פעמים רבות נובעות עבודותיה מזיכרונות של חוויות ילדות שהיא מנסה לשחזר, לרוב כאלה המתייחסים לחוויית הגדילה בקיבוץ, ונקודת המבט הילדית נמהלת בזו של הצופה הבוגר. בעבודות רבות יצרה חללים שמצד אחד מציעים אפשרות מנחמת של הכלה והגנה, סוג של מחבוא אינטימי, אך מצד שני אלה פעמים רבות חללים ריקים, פרומים, שאינם מובילים לאף מקום או שתפקודם עומד בסתירה למציאות. היא מרבה ליצור מבנים היוצרים הפרעה בחלל שבו הם מוצגים, ותובעים את מעורבות הצופה הנדרש להלך סביבם, לזחול תחתם או להתכופף מולם.
גם ליהי חן בונה עבודות מיצב מורכבות ובהן חללים מוקפדים בעלי חומריות עשירה, גדושה ומפתה, אך ריקים מנוכחות אנושית. באמצעות אוספי דימויים שגורים הלקוחים ממציאויות שונות, מייצרות עבודותיה יקום מקביל, קולנועי, הנע בין זיכרון רחוק לפנטזיה עתידית, בין מציאות לבדיה. סביבות המגורים והמחיה שהיא יוצרת משלבות פיתוי וקסם עם תחושת איום מרומזת, רמזים לאסון מתקרב או לחורבן ידוע מראש במקום שלכאורה אין מוכר ובטוח ממנו.
הקירבה בנושאים המעסיקים את השתיים באה לידי בתערוכה זו, שבמרכזה מיצב פיסולי בעל מבנה דו קומתי: קומתו העליונה זרועה אוסף של מבנים שנוצקו מגבס לפי קווי המתאר של מבנים הנפוצים בקיבוצים, או לפי האופן שבו נחקקו בזיכרונן של השתיים, שהתחנכו בקיבוצים בתקופות שונות בחייהן. קומתו התחתונה היא ביצה מפעפעת ואפלה שצמחיה שחורה, עשויה מנייר ומצוירת בעבודת יד קפדנית, בוקעת ממנה. מבני רכבת מוארכים, חדרים חד קומתיים, מבנים של חדר אוכל, מקלט ציבורי ומגדל מים – כולם ייצוגים של ארכיטקטורה קיבוצית - מייצרים סביבת רפאים נעדרת נוכחות אנושית, שתחתיה רוחש מעין תת מודע אפל ומבעבע. אולם האסתטיקה הפורמליסטית, הסגפנית או המונומנטאלית לעתים, המזוהה גם עם מבני ציבור ועם אתרי הנצחה ואנדרטאות זיכרון, מפנה את מקומה לבתים פיסחים-משהו, עגלגלים ולא סימטריים, בעלי איכות אורגנית ואנושית כמעט. אלה נטועים באדמה מפויחת רוחשת מטענים וזיכרונות, שזרועות צמחיה כמו נשלחות מעלה בניסיון לאחוז במבנים או להצמיח להם שורשים תת קרקעיים. נראה כי המבנים רכי הנוכחות שחלונותיהם הפעורים כמו מחזירים מבט עיוור לצופה עשויים לשמש כתחליף להיעדרם הבולט של בני אדם מן הסביבה, בשעה שהצמחייה המחליפה את צבעה מירוק לשחור כמו מבקשת להציף אל פני השטח מטענים חבויים. כמו בעבודות קודמות של השתיים, גם כאן מזמין המיצב את הצופה להלך סביבו, לחקור את הסביבה המוצגת בו, מחולל תנועה בחלל הגלריה ומבקש את מעורבותם הפעילה של הצופים.
עבודת השכבות חוזרת גם בווידיאו וברישומים המלווים את המיצב. רישומי השכבות השחורים והאינטנסיביים הם רישומים משותפים לשתי האמניות שתהליך העבודה המרובד והרב-שכבתי עליהם ניכר גם בתוצר הסופי. על גבי פרספקס שקוף, משתלבים אלה באלה דימויים המבוססים על סביבות ארכיטקטוניות שונות: חדר אוכל קיבוצי, רחוב בברזיל, פרט מתוך גן אנגלי, בית כנסת מראשית ההתיישבות בארץ ומוזיאון הטייט בלונדון יוצרים יחד נוף חדש ובדיוני. לעתים מרחפים הבניינים בחלל, חסרי אחיזה בקרקע או במציאות, לעתים מבוססים בכתמים שחורים וסמיכים המתפשטים על פני הרישום ומאיימים לכסות אותו כליל. קטעים מתוך הדימויים נמהלים אלה באלה שכבה אחר שכבה, הצמחייה מתאחדת עם הסביבה הארכיטקטונית, ונדמה כי הרישומים מהדהדים בחומריותם את שפתו הפיסולית של המיצב המרכזי.
עבודת הווידיאו המוקרנת על קיר הגלריה עשויה אף היא שכבות, ומבוססת על דגם מוקטן של צריף ירוק המאפיין את תחילת ההתיישבות בארץ. בניגוד למבנים המקוריים שהוצבו על הקרקע, הוגבה הצריף על כלונסאות במעין מצב של ריחוף מעל האדמה, כאשר הרגליים המוגבהות יוצרות מעין מערך של סורגים תחתם ומונעות כניסה אל המבנה. באופן זה הופך הניסיון להחיות את צורת המגורים הראשונית לניסיון סרק. הדגם משחזר עבודה מוקדמת של סבר שנבנתה אף היא על פי מבנים אלה שנכחדו מן הנוף בגודל אמיתי, והוצגה בתערוכה "מבנים נכלמים, מבנים נחלמים" במוזיאון אשדוד (2009). בכך משחזר הדגם שנבנה עבור התערוכה "פוגה" הן את העבודה המקורית שהתכלתה והן את המבנים המקוריים שנכחדו מן הנוף. הדגם המוקטן הוצב על רקע נוף קיבוצי נפוץ אך בלתי מזוהה, וצולם באופן שמשנה את קנה המידה שלו ומגדיל אותו, לכאורה, בחזרה לממדיו הטבעיים. ההקרנה המחזירה את הדגם לגודלו המקורי, הרחש הטבעי העולה מפסקול הווידיאו ותנועתם הקלה של צללי העצים על הקרקע מייצרים תחושה של מציאות, אך למעשה אין בסביבה המצולמת חיים או התרחשות אמיתית בדיוק כמו במיצב הפיסולי.
החיבור בין המבנה לנוף ובין רבדים שונים המייצרים מציאות חדשה אך מופרכת חוזר ועובר כחוט השני בכל העבודות. אלה מייצרות מקום דמיוני המבוסס על קרעי זיכרונות והתרשמויות ממקומות אחרים, מרחב מחייה מצולק שנטבעו בו סימני הזמן, כמו הסדקים והקילופים הפוצעים את מבני הגבס והשריטות הנחרטות בשכבות הצבע ברישומים.
רווית הררי
