ינון כלפון, צלם צעיר בוגר תוכנית התואר השני של בצלאל, חוקר בתהליך יצירתו נושאים כמו אלימות ויחסי כוחות, וכן את מנגנוניו הפנימיים של מדיום הצילום, תוך בחינה של היבטים ביוגרפיים שונים. מקורו של הדיאלוג שהוא מנהל עם עולם הצילום בכלל, ועם המצלמה כאובייקט בפרט, נעוץ בירושה שקיבל מסבו לאחר מותו. מצלמת האולימפוס הישנה של הסב הפכה למצלמתו הראשונה של כלפון, הולידה את עניינו בצילום, וכמו דנה אותו לגורל בלתי נמנע כצלם. מאז כלפון מפרק ובונה מחדש מצלמות כחלק מתהליך היצירה שלו, כמו מבקש לחשוף את קרביו של מנגנון הצילום או נמצא במרדף מתמשך אחר "רוח הרפאים" הנמצאת בתוך גוף המצלמה.
בתערוכתו "אבות", המתקיימת חודשים ספורים לאחר הפיכתו לאב צעיר, הוא מציג עבודות צילום ווידאו חדשות המתייחסות ליחסי אבות ובנים, לירושות גנטיות ורוחניות, ולקשר התכוף המתקיים במרחב הישראלי בין אלימות כבושה לבין משחקי ילדים. העבודות בתערוכה עוסקות במיתוסים של גבריות, בתהליכי התבגרות, ביחסיו המשתנים של האמן עם אביו ובקשר המתהווה עם בנו התינוק, תוך שהן בוחנות מנגנונים שונים של מדיום הצילום. אביו של כלפון, בעל מפעל לדפוס משי, ניסה להרחיק את בנו ממשלח ידו ומפעולת השעתוק שעומדת במרכזו. אך הבן עוסק בדיוק בפעולה זו למחייתו: כצלם הוא עוסק בדיאלוג מתמיד של שכפול: הוא משעתק הן את המציאות והן את דרכו של אביו.
העבודה המוקדמת ביותר בתערוכה היא סרט וידיאו קצר (תפוח, 2016, 2 דקות), שבה נראה כלפון הצעיר ניצב כנגד אביו על חוף הים. השניים מחליפים ביניהם מבטים נוקבים, מעבירים ביניהם תפוח ונוגסים בו כל אחד בתורו, כמו היו מעבירים מערך קדום של ידע ושל חטאים. לא רק האב מנחיל לבנו ידע. התפוח – שאולי אינו נופל רחוק מן העץ – עובר גם מן הבן לאב, ומסמל בכך מהלך של חילופי ידע בין הדורות. העבודה נפתחת בדרמה של חילופי מבטים, שנדמית לסצנה ממערבון שבה שני אקדוחנים מישירים מבט זה אל זה לפני היציאה לקרב. בסיום הסרט פונה כל אחד מהם לדרכו - הבן יוצא לדרכו רצופת הסכנות בעולם וצועד אל עבר הים, והאב פונה ממנו והלאה.
כנגד עבודת הווידיאו המוקדמת, שצולמה בשחור לבן, מוצגות שתי עבודות וידיאו חדשות שצולמו בצבע ובשפה אמנותית שונה. שתיהן מתנהגות כמו תמונות סטילס נעות של טקס מוזר, החוזר על עצמו בלופ אינסופי ללא התפתחות נרטיבית. באחת מופיע כלפון כשפניו מכוסים בחיתול בד לבן ומתנפנף של בנו התינוק, כאילו שב להיות ילד. בשנייה הוא מופיע גלוי ראש ופנים ואביו מגלח את ראשו, במה שנדמה למעין טקס התבגרות או טוהרה פרטי המדגיש את הדמיון בין השניים. פעולת כיסוי הראש בחיתול נדמית למשחק ילדים, וגם לפעולה שמבצעים פעוטות כדי להירגע או למצוא נחמה - אחיזת חיתול בד כנגד פניהם (כלפון מספר שנהג למולל את חיתול הבד שליווה אותו כחפץ מעבר בינקותו עד היותו ילד בוגר). בנוסף, נדמה שהחיתול המתנופף ברוח יוצר דימוי ילדותי ומחויך של רוח רפאים, ואולי בכך מרמז למרדף המתמשך של כלפון אחר "רוח הרפאים" הנמצאת בתוך המצלמה. בעבודה השנייה מתקיימת פעולה של התמסרות הדדית: האב מגלח במסירות ובעדינות את ראשו של הבן במעין טקס התבגרות פרטי, והבן מתמסר למגע ידו של אביו, ואולי בתוך כך ליחסים ביניהם שהשתנו והתרככו עם השנים. שלוש עבודות הווידיאו מציעות דימויים הקשורים גם לעולם המסורת (גילוח הראש משמש כטקס טוהרה ומאזכר את סיפורו של שמשון הגיבור, העברת התפוח בין האב לבן מצטטת את העברת התפוח התנכ"ית, ואילו פעולת כיסוי הראש נדמית להתכסות בטלית בשעת תפילה), ואולי מדגימות בכך עד כמה עתיק יומין וטעון הוא הקשר בין אבות לבנים.
בסדרת העבודות "צעצועים לבני העתידי" בנה כלפון אוסף של כלים – ספק כלי משחק, ספק כלי נשק – מחפצים, קרשים וחומרים שליקט ברחוב (בדומה לכלי הנשק שאביו נהג לבנות לו בילדותו כצעצועים). העבודה על הסדרה החלה עוד טרם התבשר על הפיכתו הצפויה לאב, והבשורה שהתקבלה במהלך העבודה יצקה בה מחשבות על ירושות העוברות מאבות לבנים, ועל מורשת של טראומה ושל אלימות במרחב הישראלי. האם בניית צעצועים שטמון בהם זרע של אלימות מקלה על החרדה של אב לבנו הרך שנולד לחברה מסוכסכת בטחונית, או מגבירה אותה? הכלים בנויים בצורה כמעט פרימיטיבית, כמו כלי נשק שבטיים קדומים. אך כלפון בוחר לעקר אותם מחומריותם הגולמית ומן האלימות הגלומה בהם, ולהציג תצלומים שלהם בלבד, צפים על רקע שחור כמו היו ממצאים ארכיאולוגיים נדירים, אולי כמשאלת לב כמוסה.
בשתי עבודות נוספות משתמש כלפון במנגנוני שכפול מראשית תולדות הצילום, לצד המשך עיסוקו ביחסי אבות ובנים. בעבודה שנוצרה בטכניקת כימגרם שכפל האמן את פניו באמצעות משיחתם במשחה שומנית והצמדתם לנייר צילום. החלק המכוסה שומן צורב את דימוי הפנים על הנייר, ויוצר דימוי מעוות-משהו ועוצמתי הנדמה לנשיקה, להתמזגות של שני פנים, לצילום אולטרסאונד רחמי, לדיוקן אדם קדמון או לכתם רורשך התובע פענוח. בעבודה נוספת, שאותה הוא מציג כעבודה משותפת עם אביו, הוא מתייחס לדגארוטיפ – אחד מתהליכי הצילום המוקדמים ביותר בעולם. בשנת 1938 יצר הממציא דגאר באקראי את התצלום הראשון בהיסטוריה שבו מופיעות דמויות אדם: מצחצח נעליים ואדם שנעליו מצוחצחות. שני אנשים אנונימיים אלה, שבמקרה עצרו בלא ניע מול חלון חדרו של הממציא בשעה שזה חשף את לוח הצילום שלו, הם האנשים הראשונים שצולמו בהיסטוריה. כלפון בודד את שני האנשים מתוך הצילום המקורי, ויצר מהם דימוי עגול וכמעט מופשט הנדמה לכדור הארץ. את העיגול הדפיס - בעזרת אביו הדפס - במשחת נעליים על גבי קופסת נעלי הריצה של האב. עבודה משותפת שהיא עולם ומלואו המאוכלס על ידי שני אנשים. כלפון חוזר בתערוכה לבסיס, ליסודות הצילום, ושואל שאלות על מקומו כצלם וכאמן. בד בבד הוא עוסק בהתבגרות ובהתרככות שהיא מביאה עמה. הוא נע בין שפות צילום שונות ובין עבר להווה, בין דמותו הילדותית לזו הבוגרת, ועוסק במקומו כאבא-ילד בחברה רוויית מיתוסים של גבריות.
רווית הררי
