עבודותיה המגוונות של הילה בן ארי נובעות מעיסוקה בגוף האנושי, ובגוף הנשי בפרט, כצומת של סוגיות פרטיות, חברתיות ופוליטיות. בעבודותיה המוקדמות שכפלה דמויות שטוחות של נשים או ילדות הנשזרות אלה באלה, עד שהן הופכות למארג של דמויות חסרות פנים הנטמעות בדגם החברתי שיצרו. כמי שנולדה והתחנכה בקיבוץ, בן ארי מנסחת בעבודות אלה ואחרות שאלות הנוגעות ליחסי גוף-סביבה-קהילה ולמקומו של היחיד מול הכלל. לא אחת נראה היחיד בעבודותיה לכוד במערך של קשרים, בסוג של רשת כובלת המאלצת אותו למנח גופני מסוים.
בסדרת עבודות הוידאו המוצגת בתערוכה "אבן הראשה" אומנם נשלפת דמות נשית בודדת מתוך הקולקטיב, אולם סימניו של המבנה החברתי שבתוכו היא נאלצת לפעול עדיין ניכרים בסביבתה. בשלוש עבודות וידאו כמעט נעדרות תנועה (Moving Image) נצפות דמויות נשיות המאזנות את עצמן בקושי רב במה שנראה כתנוחות אתלטיות מענות. בכל אחת מהעבודות נראה הגוף הנשי כמו תלוי על בלימה בתנוחה שברירית, מתוח עד כאב בניסיון מאומץ לאזן את עצמו במערך שבו הוא נתון. העובדה שמדובר בעבודות וידאו המוקרנת בלופ, להבדיל מתמונות סטילס המקפיאות רגע בודד, יוצקת בהן משך זמן אינסופי המיתרגם למאמץ האינסופי של כל אחת מהדמויות לשמור על איזון, וטוענת את העבודות בסתירות פנימיות. העבודה נעה על קו התפר שבין דימוי סטטי וכמעט פיסולי לבין דימוי נע, והגוף נע עמה בין תנועה לקיפאון, בין גמישות ואלסטיות לבין נוקשות מכאיבה, בין לולייניות וירטואוזיות ומאפשרת לבין תנוחה כולאת ומגבילה, בין עוצמה לאפיסת כוחות. בעבודה "חצי גורן" (2012) נטועה הדמות הנשית בשדה בתנוחת "נר", שכמותיה על הקרקע ורגליה מתוחות באוויר. סביבה חצי גורן של מוטות ברזל הנעוצים באדמה, כגדר פרוצה בלבו של שדה מעובד, או כאזכור ברור למבנה החברתי המזוהה כל כך עם טקסים ישראלים ממלכתיים. הגוף הנשי הופך לחלק ממערך הכלונסאות, נטוע בקרקע כאחד מן העמודים המשלימים את חצי הגורן, לכוד בתנוחה המאומצת שנכפתה עליו, נע בין חוזק לחולשה ובין עוצמה לשבריריות, נואש לשמור על יציבות בתוך המערך הממשמע. בעבודה "גשר" (2012) שוב נראית דמות נשית בלב השדה, הפעם מכופפת בתנוחת "גשר" מעל שתיל רך. שוב נתון הגוף בתנוחה כמעט בלתי אפשרית בניסיון לייצב את עצמו על הקרקע, מגונן על השתיל כגג, אך גם טורד מנוחה בשל החשש שיקרוס ויתמוטט מעליו. גם השתיל עצמו מופיע בתפקיד כפול: צמח עדין ורך שזקוק להגנה, אך גם סמל פאלי המזדקר מן הקרקע ככלי נשק דוקרני. בעבודה "ערבית" תלוי גוף אישה בין שמיים לארץ, הזרועות מתוחות במאמץ לשמר את אחיזת הגוף סנטימטרים ספורים מעל הקרקע, מרחף מעל האדמה אך לא נוגע בה, תלוי על בלימה בין שמיים לארץ. כל עבודות הווידאו עוסקות ביחסים עם הקרקע ובניסיון הכושל לשמר איזון על האדמה. אך תנועתו של הגוף המתאמץ מוגבלת, ותנוחותיו החריגות אינן נינוחות או טבעיות. הן מייצרות תחושה של קיפאון, מאמץ ותלישות, ומתייחסות בכך לתחושת הזרות ולמאמץ הבלתי פוסק של הפרט להתאים למערך הקולקטיבי הכולל. העובדה שהקרקע בעבודות היא אדמה חשופה מייצרת שיח על היחסים הדואליים עם המקום או עם האדמה המקומית.
לצד עבודות הווידאו בנתה בן ארי מיצב הנראה כקונסטרוקציית עמודי ברזל, התומכת בקירות הגלריה. זוהי קונסטרוקציה הנפוצה באתרי בניה בשלב הטפסנות, ונועדה לתמוך בקירות המבנה עד שיציקת הבטון תתייבש והקיר יתייצב. אך העמודים שנראים עשויים ברזל חלוד עשויים למעשה מנייר מודפס, והמרקם המתכתי הוא אשליה שנוצרת באמצעות סריקה והדפסה של לוח ברזל מחליד. המבנה התומך עשוי מחומר שברירי ומתכלה, מייצר אשליה של חוזק ותמיכה, בדומה לגוף האנושי. שמה של התערוכה – "אבן הראשה" – נלקח משמה של האבן המרכזית המייצבת את הקשת במבנים שונים. בלעדיה, מבנה הקשת יקרוס. בן ארי הופכת את האלמנט האדריכלי לאלמנט גופני שבאמצעותו היא משרטטת את הקשר הטעון והמעורער עם המרחב המקומי הישראלי שהעבודות מתקיימות בו. העובדה ששם התערוכה הוא נקבי, מגביר את ההתייחסות אל הגוף הנשי, גוף שלנצח יתקשה להתאים עצמו בטבעיות ובנינוחות למערכת הגברית והממשטרת שבה הוא מנסה להשתלב. לנצח יבלוט בזרותו ויחתור תחת הסדר הקיים ותחת תפקודה התקין של המערכת.
רווית הררי
ידיעות הקיבוץ, 19.9.14
"מיצבי הוידאו של הילה בן ארי (בת קיבוץ יגור) בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי, מנסחים שאלות ואמירות על חברה ומגדר". קרא עוד
