תערוכת היחיד החדשה של איתמר שמשוני "אגדת דשא", אשר נוצרה במיוחד עבור דנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי, בוחנת את השתנותה של החברה הקיבוצית בשנים האחרונות, ומשלבת בין מראות המזוהים עם הקיבוץ בעבר ובהווה. בסדרה של פסלים המתארים סצנות אלימות ומשעשעות כאחד, היוצרים יחד מעין לונה פארק קיבוצי מופרע, שמשוני מתייחס לאתרים ולטקסים שונים בחברה הקיבוצית, ובוחן באמצעותם תופעות חברתיות ותרבותיות כלליות יותר במרחב הישראלי. בשפתו האמנותית רוויית ההומור והאירוניה הוא משלב בין אלמנטים הלקוחים מעולמות תרבותיים שונים, ממזג סממנים מעולם התרבות הפופולרית ומהקיבוץ עצמו, ובורא מציאות דמיונית, בדיונית ופנטסטית, השואבת השראה מעולם האגדות והפנטזיה ומקולנוע אמריקאי.
בפתח התערוכה ניצב שער גדול המחייב את המבקרים לעבור דרכו, המזכיר שערים של פארקי שעשועים בקולנוע אמריקאי. השימוש החוזר בתערוכה בצמחייה מלאכותית ובפוחלצי חיות נרמז כבר בשער הכניסה, ומנסח מחשבות ביקורתיות על ניסיונות ההתערבות של האדם בטבע בשאיפה לבייתו לצרכיו. עמודי השער מחופים צמחייה מלאכותית ואורות מהבהבים, רגליו נטועות באדמה חומה ודשנה, הצמחים המלאכותיים מטפסים מעלה אל עבר ראשים שאף מהם נובטים עלים ירוקים. פוחלצי חיות קטנות הנפוצות בארץ ישראל - ציפור דרור, עכבר מצוי ואף צאצא תנינים מחמת גדר – מתרוצצים סביב הראשים או למרגלות השער, כמו היו פליטי פינת חי שנפרצה. בראש השער ניצב בגאון פוחלץ של תוכי דררה, הפורש כנפיים באיום מעל ראשי המבקרים. הדררה הירוקה היא תוכי טרופי החי בלהקות בתפוצה טבעית באסיה ובאפריקה, שהתיישב דרך קבע בארץ ישראל ונחשב באזור למין פולש. תנוחתו הגאה של העוף השתלטן בראש השער כמו מסמנת אותו כמלך העופות המקומי החדש, ומסמלת שינויים ערכיים, חברתיים וכלכליים בתרבות המקומית.
בפני העוברים בשערי התערוכה נפרש אוסף עבודות הממזגות חפצי רדי מייד מטופלים, בהם חפצים שנמצאו ברחבי הקיבוץ, ובוראות עולם קסום ובו בזמן טורד מנוחה של סצנות ורגעים יומיומיים שהשתבשו או יצאו משליטה. השילוב של חפצים ביתיים עם חומרים הקשורים בערכי עבודה ועיבוד האדמה משקפים את העדר החציצה בין המרחב הביתי והציבורי ובין פנים לחוץ בחברה הקיבוצית. נדמה כי גם הטבע משיב מלחמה שערה, פורץ מכבליו ומבקש להשתחרר מידו הממשטרת של האדם בעבודות המשלבות צמחים משתרגים, שורשים מתפתלים ומשטחי דשא מלאכותי.
בלב התערוכה ניצב "הר הזיכרון" – גוש חומר שחור ומחורר שמבנה בראשו, שהטופוגרפיה שלו מתייחסת באופן מרומז לנופה של "גבעת הטקס" בקיבוץ, הנושאת את סמלי ההנצחה והזיכרון המפורסמים של הקיבוץ – פסלו של מרדכי אנילביץ' ומגדל המים ההרוס שלצדו. ההר חפור ומכורסם, שיירים של כלי חיפוש וחפירה מוטלים בו, פנסים קטנים שכמו נשכחו בחיפוש שהסתיים הרגע עוד מהבהבים בקרביו. הר הגבורה העברית, הקרקע המזינה את האתוס הציוני, נדמה לתל ארכיאולוגי שנחפר עד דק או למכרה שמשאביו אזלו. בו בזמן מספקת הקרקע החפורה מקומות מסתור, התבצרות והגנה, חרכי התבוננות צרים על המציאות החיצונית לו. צנצנות זכוכית שבהן נעוצים גלעיני אבוקדו בתהליך הנבטה, שולחים שורשים משתרגים הפורצים מן הצנצנות ומתפתלים על קיר הגלריה, מנסחים ביקורת מבודחת על השאיפה המוגזמת ל"שורשיות", לעתים על חשבון הנבטת ניצנים חדשים. השורשים האלימים מייצרים היפוך משעשע וטראגי כאחד: תהליך הצמיחה המואץ יוצר צמח מפלצתי הפוך ששורשיו המשגשגים עולים על ענפיו, כמו מוטציה קולנועית משעשעת המזכירה את הצמח הטורף בסרט הפולחן "חנות קטנה ומטריפה" (1982). סקייטבורד ישן שנמצא בקיבוץ שכפתור הפעלה פשוט מפעיל את גלגליו, הופך עם הלחיצה למעין מסוע המזכיר פס ייצור נע או מדיח כלים קיבוצי. פינג'אן מבעבע המונח בין הגלגלים המסתובבים מעלה עשן כתבשיל – או אולי קפה שחור, מקומי כל כך – שהקדיח. מערכת ההפעלה הבסיסית יוצרת קסם פשוט ואפקטיבי, והעבודה מתייחסת לערכי עבודת הכפיים הקשה של פעם שהוחלפו בפס ייצור מכאני, ואולי לתפקידו המשתנה של חדר האוכל הקיבוצי בשנים האחרונות. גם וידאו קצר המדמה משחק מחשב משעשע בשם Milk Me מתייחס להשתנות הרגלי העבודה בקיבוץ בפרט ובמשקים חקלאיים בכלל. הצופים מוזמנים לכאורה להשתתף במשחק שמטרתו לחלוב כמה שיותר פרות בזמן קצוב ב"רפת חכמה", כזו שמערכות טכנולוגיות שהוטמעו בה מאפשרות למקסם בה את תנובת החלב. צלילי מטבעות מצטלצלים מעידים כי המשימה הושגה. חליבת פרות ידנית – אחד מסמלי העבודה החקלאית העברית בקיבוץ ומחוצה לו – אף היא הפכה למיתוס מן העבר, והוחלפה במערכות טכנולוגיות מתקדמות שנועדו לשפר את התפוקה והתשואה הכלכלית שבצדה.
נופי הקיבוץ המשתנים שימשו כהשראה לשתי עבודות נוספות המתייחסות לבריכה הקיבוצית ולפרויקט ההרחבה האדריכלי-נדל"ני בקיבוץ. רפסודת עץ ישנה המשמשת להובלת סחורות הפכה למעין חתך גיאולוגי רב שכבות המייצג את בריכת הקיבוץ. משטחי חומרים שונים נערמים זה על גבי זה, מייצגים את שכבות הנוף השונות והמשתנות בקיבוץ: תחילה אריחי פסיפס המשמשים לחיפוי בריכות, לאחר מכן דשא סינטתי, ומעליהם משטח בטון חשוף, זר לנוף הבריכה. זה מייצג את חומות הבטון והמיגון שפלשו אל רחבי הקיבוץ בשנים האחרונות, ונבנו בעיקר סביב גני הילדים לאחר המלחמה האחרונה. ולבסוף – ההרחבה. דגמים אדריכליים של בתים ושכונות שהצמיחו כנפיים, נראים כלהק מטוסים הנוחת נחיתת חירום על גבי שטיח של דשא ירוק. התוספת החדשה והזרה לנוף הקיבוצי, מתוארת כפלישה אווירית, נדל"נית ואדריכלית אל מרחביו הירוקים של הקיבוץ. נופי העבר הפסטורליים של הקיבוץ וערכי העבר התמימים הוחלפו בעבודותיו של שמשוני בפיכחון ציני, מריר ומחויך כאחד, של התבגרות.
רווית הררי
ידיעות אחרונות, 5.10.16
"עבדתי על התערוכה במשך שנה, שנה של נסיעות דרומה", מספר שמשוני, תל־אביבי כל חייו. "הבחירה שלי הייתה להיכנס לעובי הקורה של חיי הקיבוץ ביד מרדכי ב־2016, ולבחון את השינויים שקורים כאן. הסתובבתי הרבה בחצרות, דיברתי עם אנשים, ספגתי".
זו נקודת המוצא של התערוכה "אגדת דשא", שנפתחה בשבוע שעבר ותציג בשלושת החודשים הקרובים. כהרגלו, גם כאן משתמש שמשוני בהרבה אירוניה כדי להעביר את התרשמותו מחיי הקיבוץ, ונדמה שיש בהתרשמות הזאת יותר עוקץ מאשר דבש. קרא עוד
