במרכז תערוכתה של דנה יואלי מיצב פיסולי שנוצר במיוחד עבור חלל הגלריה. בכך מצטרפת התערוכה לשורה של תערוכות מיוחדות למקום שהוצגו בה השנה, ועסקו בסביבתה של הגלריה ובתכנים הייחודיים שהיא מעלה לדיון.
בשנים האחרונות עוסקת עבודתה של יואלי בהיבטים של זיכרון וארכיטקטורה ובזיקות המתקיימות ביניהם. בתערוכה "לויתן", למשל, שהציגה השנה בגלריה קו 16 בתל אביב, בנתה מיצב שחזיתו נראית כתבליט מסולע עשוי בטון, באסתטיקה פורמליסטית המאפיינת אתרי הנצחה, אנדרטאות זיכרון, מזרקות ואלמנטים ארכיטקטוניים דקורטיביים המזוהים עם מבנים כמו חדרי אוכל או בתי-עם קיבוציים, המתייחסים למסורת ההנצחה. התערוכה "אוטומטון" היא המשך מאתגר לקו חקירה זה, והצגתה בקיבוץ יד מרדכי, על ההיסטוריה העשירה שלו והמזיגה בין שואה לתקומה, רלוונטית במיוחד.
במרכז התערוכה ניצב מיצב פיסולי גדול, המדגים את עניינה של יואלי בבניית מבנים מונומנטליים מחומרים "זולים" ומקומיים (בעבר עבדה עם בטון, שפריץ, שליכט, דיקטים, טיח וחול). המיצב הוא למעשה תבליט קיר גדול המתייחס בעקיפין למבנה המוזיאון "משואה לתקומה" בקיבוץ שתוכנן על ידי אדריכלים אריה ואלדר שרון, זכה בפרס רכטר ונפתח לקהל ב-1968. זהו מעין קיר הנצחה מפוברק שמשולבים בו מוטיבים ארכיטקטוניים ממבנה המוזיאון בפרט, ומאסתטיקה ברוטליסטית בכלל. התבליט עשוי טלאים טלאים של משטחים מצופים בטון, שפתו הויזואלית המוכרת מתכתבת עם תבליטי קיר נפוצים במרחב הציבורי, ותוך כך היא מעוררת אצל הצופה מטען של רגשות צפויים הקשורים באסתטיקה זו.
אלא שבניגוד לתבליטי הקיר שיצרה יואלי בעבר, כאן נפרש התבליט על הרצפה. בכך כמו מאבד התבליט את אחיזתו בקיר תרתי משמע, משתפל לרגלי הצופה ומזמין אותו להתייחסות חדשה ולא צפויה אל המונומנט בעל השפה המוכרת כל כך. המונומנט בעל האסתטיקה הכוחנית, המאפיינת מוסדות ציבור ואתרי הנצחה ומעוררת בכך רגשות של ייראה שלטונית, מתמסר לצופה כמעט בהכנעה, מייצר שדה בטון שעשוי להידמות לקבר אחים גדול, ליציקת יסודותיו של מבנה, או למפה טופוגרפית שקרמה עור וגידים. העבודה נפרשת מקיר לקיר, חוסמת את חלל הגלריה כולו ומותירה סביבה רק מעבר צר שאינו מאפשר התנהלות נוחה בחלל. בכך מייצרת העבודה מראית עין של כניעה, ומתמסרת לצופה במצב פאסיבי לכאורה כעירום שרוע. אך בפועל היא מבצעת השתלטות פולשנית על המרחב, מייצרת שדה נוקשה, גברי, חד קצוות של פלטות בטון מדורגות המחייבות התנהלות זהירה סביבן. הניסיון להתמודד בדרך שונה עם הרגשות השגורים הצפויים להתעורר באופן אוטומטי מול אתרי זיכרון מסוג זה נרמז בשם התערוכה "אוטומטון" – אותה בובה ממוכנת בעלת מנגנון הפעלה אוטומטי ששימשה לשעשוע כבר מימי יוון העתיקה. בתערוכה זו מנסה יואלי לאתגר את מנגנון ההפעלה הפשוט המסוגל להפיק מן הבובה, כמו מן הצופה, סדרה של פעולות ידועות מראש.
רווית הררי
ידיעות הקיבוץ, מדור תרבות, ינואר 2012
אמנות לא אוטומטית
דנה יואלי מציגה בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי מיצב פיסולי הבוחן היבטים של זיכרון וארכיטקטורה, ומתכתב עם ההיסטוריה המיוחדת של הקיבוץ. קרא עוד
מעריב, ינואר 2012
דנה יואלי, בוגרת תוכנית התואר השני לאמנות בבצלאל (2010), עוסקת בשנים האחרונות בברוטליות ובפורמליזם של האדריכלות המודרנית… בתערוכת היחיד החדשה שלה, שתיפתח בשבת בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי, היא מציגה תבליטים שנראים כמו יציקות בטון, ופרושים על רצפת הגלריה כדימוי מפורק של המונומנט האדריכלי בעל אותה שפה מוכרת. קרא עוד
טיים אאוט תל אביב, מדור אמנות, 25.1
על הרצפה
