עבודות הצילום, הפיסול והמיצב של שיר רז נוצרות סביב מקום מסוים ומעלות שאלות ביחס להקשריו ההיסטוריים והפוליטיים ולאופן שבו הם יוצקים בו משמעות בהווה. היא מוהלת חומרי ארכיון במגוון חומרי אמנות וקושרת יחד פרגמנטים של מציאות ודמיון באופן המייצר זיקות בין עבר לעתיד, בין ההיסטורי למקומי ובין הארכיאולוגי לפוליטי. בתערוכה "ארץ האגם המר" מתייחסת רז למקרה היסטורי אשר אירע במציאות, על אף שהשתלשלות העניינים נדמית לסיפור בדיוני.
בשנת 1967 נסגרה תעלת סואץ למעבר כלי שיט בעקבות מלחמת ששת הימים והפיכתה של התעלה לגבול בין ישראל למצרים. בעת סגירתה של התעלה נלכד בה צי של 14 אניות ממדינות שונות באירופה, אשר נאלצו לעגון בחלקה הרחב של התעלה המכונה "האגם המר הגדול". הספינות, אשר נלכדו בתעלה למשך שמונה שנים תמימות עד לפתיחתה מחדש ב- 1975 לתנועת כלי שיט, זכו לכינוי "הצי הצהוב" בשל שכבת אבק המדבר הצהוב שהצטבר עליהן לאחר שנים של עגינה ללא תזוזה. כבר בחודשים הראשונים לעגינה התכנסו אנשי הצוות של הספינות והקימו את "התאחדות האגם המר הגדול" (Great Bitter Lake Association) במטרה לארגן תמיכה באניות הלכודות ובאנשי צוותן. עם השנים נפגשו אנשי הצוות באופן קבוע על סיפוני האניות לאירועים חברתיים שונים: הם הקימו "כנסיה" להתכנסות בימי א', קיימו "אולימפיאדה" מאולתרת ב 1968 ואף ארגנו שירות דואר ובו בולים וחותמות שעיצבו בעצמם, אשר הפכו במרוצת השנים לפריטי אספנות מבוקשים בעולם.
תערוכתה של רז שואבת השראה מסיפורו של "הצי הצהוב" ומתמקדת בעיקר בסמליו של שירות הדואר שהוקם בה. היא מבודדת דימויים מתוך הבולים המצוירים ויוצרת מהם פסלי חול, כמו היו ממצאים ארכיאולוגיים מארץ שמעולם לא התקיימה. הבחירה לפסל יצורים קסומים או חידתיים שכיכבו בחלק מן הבולים (כמו דינוזאורים, סוסוני ים או ציפור פרושת כנף) מדגישה את הממד הכמעט אגדתי שבסיפור המקרה, ומאפשרת לה לנוע בין מרחב ארכיאולוגי וארכיוני לבין סיפור אגדה סוריאליסטי.
העיסוק בחול מלווה את התערוכה ומבטא מחשבות על תנועה ומוגבלות, על חופש תזוזה מול כליאה, על משמעותם של גבולות פוליטיים ועל גבולותיה של ישראל. תנועתם של חולות נודדים היא תנועה חופשית שאינה מצייתת לגבולות מדיניים. החול נישא על גבי הרוח, חוצה ארצות וגבולות בלא הפרעה, בורא נופים ומגדיר טריטוריות מחדש. למעשה, החול לחופי ישראל מגיע באופן זה מנהר הנילוס במצרים. רז מפנה את המבט אל הפער בין תנועתו החופשית של החול לבין חוסר היכולת לנוע של אניות הצי הצהוב, וחוסר היכולת להיחלץ מגבולות פוליטיים, זמניים או קבועים, שמשקף גם את ישראל. אל פסלי החול בתערוכה מצטרפים שני צילומי שחור לבן גדולים של דיונות חול שצולמו בחוף זיקים הסמוך לקיבוץ יד מרדכי – החוף הדרומי ביותר בשטח ישראל לפני חוף עזה. רז מפנה את מצלמתה מן הנקודה הדרומית ביותר לחופי ישראל הנגישה לה אל עבר חופי עזה, מתעדת דיונות חול טבעיות ופראיות למראה המסתירות אנטנות צבאיות המתנוססות מאחוריהן. למעשה, מתעדת המצלמה מקום שהאמנית לא יכולה לראותו במציאות ועל כן היא נדרשת להמציא ולדמיין.
הצילומים, המתכתבים עם צילומי מסעות מהמאה ה-19 או עם צילום טבע רומנטי, נעים בין מבט מתרפק למבט חקרני, ומייצרים אשליה של מדבר רוגע. כפילות זו של מבט חקרני ורומנטי כאחד המאפיינת את עבודתה של רז שבה וחוזרת בתערוכה: מצד אחד היא בוראת טריטוריה מומצאת, פנטסטית, הנדמית לארץ קדומה ומלאת מיתוסים. מצד שני היא יוצרת תערוכה בעלת נופך פוליטי עכשווי המתייחסת הן למיקומה של ישראל ולגבולותיה והן לנרטיב הקולוניאליסטי האירופאי; "ארץ האגם המר" היא למעשה כמעט קולוניה אירופאית זעירה וזמנית מחוץ לגבולות אירופה, בדומה למעמדה של ישראל עד 48'. בהקבלה מרומזת זו בין "מדינת הצי הצהוב" למרחב הישראלי רז מנסחת מחשבה על טריטוריה ועל גבולות כישויות ניידות ומשתנות הכרוכות במיתוסים מקומיים.
רווית הררי
