במרכז תערוכת היחיד של אירית חמו "גן יצחק" ניצב גן פסלים מוקטן הכולל אוסף מודלים של פסלים שונים, רובם פסלים ישראלים איקוניים. רוב הפסלים מייצגים פיסול גברי, מונוליטי, מודרניסטי, שאיפיין את המרחב הישראלי בשנות ה-50, שנות עיצובו של האתוס הציוני והקיבוצי. עם זאת, חמו מוהלת בין תקופות וזמנים, בין חוץ ופנים ובין הפרטי לציבורי, וממזגת בסביבה שיצרה בין פסלים מוקדמים לחדשים, ובין פסלי חוץ ציבוריים לעבודות המצויות באוספים.
הפסלים נוצרו מחומרים שונים ובטכניקות שונות של פיסול, ועברו טרנספורמציות המנתקות אותם מהקשרם התרבותי המקורי. בין הפסלים, פסלי חוץ נודעים – כמו פסלו של יצחק דנציגר "עקלתון" או מתווה לפיסול סביבתי של עזרא אוריון; אחרים הם אנדרטאות הפזורות ברחבי הארץ, בהן האנדרטה לכובשי יפו של מיכאל קארה, "אנדרטת ההתגברות" (הפסל "אב ובנו") של יחיאל שמי – שניהם משנות ה-50, והפסל לזכרו של ארלוזורוב שיצרה דרורה דומיני ב- 2008; חלק מן הפסלים מתייחסים לדימויי חוץ וטבע ומבטאים ערכים שנקשרו בעבודה עברית באופנים שונים – דוגמת מעגל החרמשים האיקוני של אפרת נתן המוצג באוסף מוזיאון ישראל, או פסלו של אוהד מרומי "הפועלת", שאומנם נראה כמונומנט מודרניסטי אך נוצר בשנת 2019 והוצב לאחרונה באוסף פרטי בתל אביב. בין האובייקטים, גם מגדל המים שקרס של יד מרדכי, שלא נוצר כפסל אך הפך עם השנים לאנדרטה לא מתוכננת לגבורה עברית.
גן הפסלים המוצב על במה מוגבהת במרכז החלל כוסה בשכבת אבק דקיקה באמצעות "סופת אבק" – טכניקה מיוחדת שפיתחה חמו בשנים האחרונות. בשנים אלה הציגה עבודות דו ממד גדולות ממדים עשויות שכבות אבק, שנדמו לתבליטי קיר הנפוצים באמנות הציבורית והקיבוצית בישראל. באמצעות שואבי אבק שעברו מניפולציות היא פולטת אבק רב שנאסף במקומות שונים. במקרה זה, נאסף האבק בעת עבודות פינוי המוקשים של הצבא הישראלי באזור גדר המערכת - אבק דרכים שהצטבר בעת החפירה בקרקע היבשה וגריסתה, והפך למעטה מפתיע ברכותו ובחושניותו. שכבות האבק שוקעות לאיטן על הפסלים בדומה לשכבות ארכיאולוגיות, ומכסות אותם בדוק עדין וקטיפתי, מתעתע במהותו. האבק המבטא הצטברות של זמן ושל זכרון הוא גם חומר עדין המתנדף ומשתנה עם כל משב אוויר.
עבור חמו האבק הוא אמצעי נוסף לרוקן את הפסלים מן ההוד והמונומנטאליות המקוריים שלהם, כפי שהקטנתם מעקרת אותם מן העוצמה והכוחנות שהם משדרים. האבק הוא גם מטאפורה לזמן שעבר ולשקיעתם של ערכים שהיו מקושרים עם האמנות הציבורית בישראל בשנות ה-50 וה-60. במהלכים אלה של הקטנה, של טרנספורמציות חומריות ושל צבירת אבק, חמו מנכסת את הפסלים לעצמה, מקרבת את הציבורי אל הפרטי, ומטשטשת את הגבולות בין פנים לחוץ ובין זיכרון אישי לזיכרון קולקטיבי. העבודות נוצרו בסטודיו הביתי החדש של האמנית, שממדיו השפיעו על קנה המידה של הפסלים. כשם שהקטנתם של המונומנטים הפיסוליים והפיכתם למודלים הפכה אותם לאובייקטים דומסטיים, כך אבק הדרכים שנוצר בפעולות שטח צבאיות הפך לחומר דומסטי הנפלט מתוך שואב אבק ביתי. שמו של גן הפסלים הקרוי על שם אביה של חמו, יצחק, שנפטר לפני כשנה, הופך את הגן למעין גן זיכרון פרטי שבו נמהל האובדן האישי בזה הקולקטיבי.
בתערוכה זו חמו מפנה מבט מפוקח ועכשווי אל האמנות הציבורית בישראל, בעיקר אל מונומנטים בסגנון הריאליזם הסוציאליסטי, שהיו חלק מן האמצעים ליצירת זהות מקומית שיתופית ולהשרשתו של האתוס הלאומי. בגן הפסלים הזעיר שלה, היא יוצרת קפסולה מרוכזת, מוקטנת ומאובקת של תולדות הפיסול המקומי; ארכיאולוגיה שממצאיה הם עקבות של מודרניזם ישראלי, שתקוותו לבנות ולהגדיר מקום טוב יותר נכזבה, בדומה לחזון הקיבוצי שנכשל.
רווית הררי, אוצרת
