הצייר יצחק ליבנה מרבה לשוטט על חוף הים. החוף לדידו הוא רצועה צרה בין העיר לטבע; אקס-טריטוריה שבה קוד ההתנהגות, מצב התודעה ותפיסת הזמן משתנים. ככזה הוא משמש כזירת התרחשות לקשת של התנהגויות אנושיות שונות, חלקן כמעט טקסיות ברצינות הרבה שבה הן נעשות, אחרות נושאות עמן משמעות סימבולית או מטאפורית. ליבנה מפנה מבטו מטה, מעלה ואל עבר האופק, ולוכד בציוריו התכולים ילדים רכים המונפים אל-על בידי אבותיהם, "מחפשי אוצרות" שעיניהם תרות אחר מתכות יקרות בקרקע החולית ולוליינים המבקשים לאזן את עצמם על חבל הנמתח בין שמיים לארץ.
צבע התכלת על גווניו השונים שולט בציורים. בשלוש הסדרות הים והשמים הם לכאורה המישור האחורי של ההתרחשות, הרקע לאירוע המתחולל בקדמת הציור. אך שטחם כה גדול עד שמתעורר הספק שמא הם אלה גיבורי הציור האמיתיים. במבט ראשון נדמה כי דמויות הילד, הלוליין או "מחפש האוצרות" נועדו רק כדי לשמש כקנה מידה לציור הנוף השמימי. הצבע הכחול כמו בולע את מבטו של הצופה, שואב אותו אל מישוריו האחוריים של הציור, אל עומקו של החלל הפיקטוריאלי.
בהיותו מזוהה עם שמיים בהירים ומים צלולים, תכול הוא צבע המיוחס לחופשות ולעתות פנאי ורוגע; אולי לאתרי נופש עם גדות המים. אך על אף המראה הפסטורלי של העבודות, נטען הכחול בפעילויות שיש בהן גם צדדים טורדי מנוחה. הילד המושלך בידי אביו אל השמים, הלוליין המהלך על חבל דק, והאיש המחפש מטבע או תכשיט אבוד המסתתרים בחול - הופכים את החוף לזירת התרחשות שיש בה גם סכנה, חוסר איזון וחיפוש קדחתני. מראה האב – תמיד אב - המניף את ילדו לאוויר, תמים לכאורה או מקושר עם בילוי או משחק, אך טמונה בו הזמנה לפרשנות פסיכולוגית או לקריאה אלגורית. זוהי פעולה משחקית לכאורה, שיש בה יותר משמץ אלימות; רגע של עצירת נשימה שבסופו אנחת רווחה. ואכן, הילדים המושלכים מעלה נראים ספק משועשעים ספק מבועתים. לרגע הם מרחפים באוויר, מאתגרים את כוח הכבידה, ואז נכנעים לו ונופלים חזרה אל קרקע המציאות ואל תוך ידיו המושטות של האב. האם מעופם תמיד יהיה קצר כל כך? שואל ליבנה, האם תמיד יהיה שם האב כאשר יפלו? אולי מדובר בטקס חניכה "אבהי", הוא מציע, מעין אימון הכנה מחשל לחיים, או בסימולציה של תאונה שסופה טוב הפעם. הילדים המרחפים עשויים להיראות כמלאכים נטולי כנפיים, חלקם גם נטולי חדוות מעוף. ידיהם הפרוסות לצדדים מעלות על הדעת את דמותו הצלובה של ישו, דמות של קרבן. ואולי זהו משל על דדלוס המשגר את בנו איקרוס אל מעופו הראשון והאחרון, מזהיר אותו מפני התקרבות יתרה אל השמש; או שמא אלגוריה על אברהם המגיש את בנו העקוד יצחק לשמיים.
בדומה, גם הלוליין המבקש לאזן עצמו בין שמיים לארץ קורא תגר על כוח המשיכה. גם הוא נראה במצב של סכנה, גופו נוטה ימינה ושמאלה כמו על סף נפילה, ידיו מונפות לצדדים בניסיון לייצר איזון, כשהוא מהלך על חבל דק תרתי משמע. בציורים אחרים נראה "מחפש אוצרות" סורק את החוף לאורכו ולרוחבו מצויד במגלה מתכות ובכלי חפירה קטן. אולי המחשבה על המציאה הצפויה מניעה אותו. אולי כמו אצל דייגים חובבים, לא האובייקט הוא המטרה אלא החיפוש עצמו. מאחר שגלאי המתכות פועל בעזרת חיישנים המודיעים על גילוי המתכת בצפצוף, "מחפש האוצרות" מצויד באוזניות ובמוט חיפוש הנראה כמקל נחייה לעיוורים. למעשה, הוא מתנהל כעיוור וכחירש בנוף המקיף אותו, אדיש ליופיו ולרחשיו. מבטו מושפל אל החול, אוזניו אטומות לצלילים המקיפים אותו. כל כולו שקוע בפעולת חיפוש פרטית המבודדת אותו מן העולם.
ואולי שלושת הגיבורים, "מחפש האוצרות", הלוליין והאב המשגר את בנו לשמיים, הם דיוקנאות עצמיים של אמן המציעים אלגוריה למעשה יצירת האמנות בסטודיו: פעולה המתחילה בשיטוט ובחקירה פנימיים, בחיפוש אחר רעיון, השראה, אמת או הנחה נכונה של חומר; ומסתיימת בהנפה מטפורית של יצירת האמנות מעלה, בתקווה שתגביה עוף בכוחותיה שלה, בשאיפה המוכרת אל הנשגב ואל הנצחי.
רווית הררי