בתערוכה "צבע גוף" אסופה של ציורים שהם נקודת מפגש בין גוף, תנועה וחומר. על אף שחלק מן הציורים מתייחסים למקומות או יוצרים כאלה, אין ברובם דימויים קונקרטיים אלא הצטברות של מחוות גופניות שונות המוטבעות בחומר וניכרות בו היטב. הציור משמש כזירת התרחשות לפעולת הגוף על הבד, ופעולות הגוף על הצבע, עמו ובתוכו נערמות בציור, מצטברות ונחקקות בו, והופכות לדימוי עצמו. חלק מן הציורים דשנים ועמוסים בצבע ועולה מהן תחושה בשרנית, אחרים הם ציורים "רזים" יותר שהצבע בהם דולל, שויף או הוסר; יש המשקפים תנועת גוף נמרצת ודינאמית ומייצרים הלך רוח סוער, אחרים מגלמים בתוכם תנועה איטית, מאופקת ומדיטטיבית. כך או כך הציור הופך למקום המכיל את תנועות הגוף ומחוותיו על הבד, ומייצר בכך מרחבים מנטליים ונופים רגשיים להלך בהם.
מרים כבסה מזוהה מזה שנים עם ציורי גוף חושניים וחומריים. היא מתפלשת בצבע בגופה, מתגוללת על הבד ומותירה בו סימני משיכת אצבעות, ידיים והטבעות גוף, גוררת עליו ומטביעה בו חפצים נוספים, גורפת את הצבע במגב וכמעט שאינה משתמשת במכחול. הטכניקה הייחודית, היא מספרת, נוצרה במקרה, כשהניעה את אצבעה הטבולה בגרפיט מומס על הנייר. "זיהיתי קסם שקרה" היא אומרת, "שהתנועה שלי השאירה שם משהו שהוא הרבה מעבר לתנועה הפיזית". בתערוכת היחיד האחרונה שהציגה אשתקד בבית אורי ורמי נחושתן בקיבוץ אשדות יעקב, העצימה את המהלך והזמינה אנסמבל של שחקנים לצלול עמה אל הבד, ולבצע עליו במשך חודשים ארוכים מגוון פעולות. עקבות הגוף של חברי הקבוצה והפעולות שביצעו על הבד יצרו ציור ענק, שהשתנה שוב ושוב עד שהתגבש לשדה גועש של התרחשויות. עבודותיה החדשות, ששלוש מהן מוצגות בתערוכה, נוצרו בטכניקה חדשה המבוססת על הנשימה. כבסה מניחה את ידיה האוחזות בסמרטוט ספוג בצבע על מצע הציור, ומתמסרת לנשימה איטית וקצובה, שעה שהיא מניעה את ידיה כלפי מטה. קצב נשימותיה מכתיב את קצב תנועת היד ואת קצב ואופי משיכת הצבע על הבד. בעוד שציוריה הקודמים מתאפיינים במערבולות צבע גועשות, פרי תנועת גוף דינאמית, ציורי הנשימה שלה מייצרים בראש ובראשונה מקום של שקט. מקום מטאפיזי שבו קווי האופק הרוטטים המרחפים על הבד נמוגים אל אופק אינסופי, ובו זמנית נדמים גם לפלט של סריקה גופנית הלוכדת את נשימתה הקצובה ואת תנועת היד המדיטטיבית.
גם עבודותיה של ליהי תורג'מן נקשרות בשנים האחרונות לפרקטיקות של ציור פעולה. בעבר ערבבה חומרי בניין וצבע, והתייחסה אל הבד כאל קיר שעליו הטיחה והתיזה חומר בפעולה פיזית המזכירה בניה. כיום היא מרבה לעבוד על הרצפה, לרוב על בדים גדולים שהופכים לשדות פעולה, תוך שימוש אינטנסיבי בגופה. היא סובבת סביב המשטח הגדול, מתרחקת ממנו ומתקרבת אליו, מורחת עליו תערובות שונות של פיגמנטים ודבקים, משפשפת ומשייפת אותו נמרצות בעזרת כלים שונים שהיא מטילה עליהם את משקל גופה, עד שמרקמו של הקנבס וקפליו הופכים לחלק מן הדימוי עצמו. שם העבודה המוצגת בתערוכה - "קיר שולחן" - מרמז על האמצעים שהיו מעורבים ביצירתה: קיר שקילופי הטיח שלו הועתקו אל הבד, ושולחן עגול שהחומרים שנשפכו עליו והוטמעו בו מייצרים מעין נוף ירחי. "אני רוצה עדות של ממש לענייני במשקל, בכבידה ובאיזון" כותבת תורג'מן. "כיצד יכולה האמנות לגלם את הקשר האמיץ בין היקום האינסופי לבין הגוף הפרטי?". דומה כי מודל היקום כולו, לדידה של תורג'מן, מונח על תשתית ביתית רעועה ועל פעולתו המאומצת של הגוף סביבה שהופכת אותו לנוף נשגב.
תמר רודד, אמנית שהריקוד הוא חלק בלתי נפרד מחייה, מונעת מחקירת מרכיבי הציור הבסיסיים והתנועה גם יחד. משטחי העץ הגדולים שעליהם היא מציירת מחייבים מחוות גופניות גדולות, ותנועת גופה סביבם מתלכדת עם תנועת הצבעים הנוזליים שבהם היא משתמשת. רודד מציירת ציורים הנעים בין המופשט לפיגורטיבי, של נופים אורבאניים הנמצאים בהשתנות מתמדת ובתנועה של בניה ופירוק. היא יוצרת כתמי צבע נוזליים, בעלי אופי אורגני, ביולוגי כמעט, שעומד בסתירה לכאורה לצורות הארכיטקטוניות המבליחות מן הצבע. התנועה נוכחת בתהליך הציור לא רק בשל מחוות הגוף הבולטות בו. נוזלי הצבע ממשיכים לנוע ולהתפשט גם לאחר שנוצקו על העץ, והיא מבקשת ללכוד את תנועתם ברגע המכריע. הציור הסטטי מתאווה לאחוז ברגע שמהותו היא תנועה ולהשהות אותו; רגע שבו החומרים גולשים מתוך מסגרתם הארכיטקטונית, ויוצרים שדות מתערבלים של צבע המשתלטים על הציור. לצד שני ציורי הענק שנכללים במיצב הקיר, נתלה גם ציור מאוחר יותר שבו הגוף המצויר עצמו הופך למקום. אבעבועות של צבע שחור הצומחות על גבי גוף הנמצא בתנוחת יוגה, הופכות אותו למעין הר. הר של צבע שממזג בין גוף, מקום ותנועה.
פעולות של בנייה וקריסה, כיסוי וגילוי, היערמות והשטחה נחקרות הן כפעולה והן כדימוי בציוריו של גלעד אפרת. מאז ומתמיד צייר אפרת באמצעות הנחת שכבות צבע ופעולות של הסרה, גריעה וניגוב של הצבע, שמתוכו הפציע הדימוי. אולם נראה כי המחוות הגופניות בולטות אף יותר בתהליך הציורי של ציוריו המופשטים מן השנים האחרונות, ציורים אנרגטיים הגדושים בתנועה ובשכבות צבע בשרניות. בהעדר עוגן פיגורטיבי, הציור הופך לשדה פעולה. בפרק זמן קצר ובתנועות גוף נמרצות אפרת עורם גושי צבע על הבד, גורף את הצבע במהירות בעזרת סכינים וצר בו משטחים דשנים ומעובים המונחים זה לצד זה, חורט ביניהם גבולות ומסמן עליהם נתיבים, כאילו היו לוחות טקטוניים שנעו אל פני השטח של הציור בכוחה של רעידה פנימית כלשהי. זוהי סדרה שבה הוא מבקש לעקוב אחר גורמים פנימיים, הסוללים את דרכם אל הבד דרך מחוותיו הגופניות. הקנבס הופך למכשיר שיקוף של תופעות פנימיות והגוף הופך לכלי מתווך, בה בשעה שהציור מתפקד כמקום, ומציע הליכה בנוף גם מבלי שייוצג בו דימוי קונקרטי כלשהו.
גם ציוריו הדשנים של הרן כסלו מציעים חוויה חומרית ורגשית של נוף. כסלו שב ומצייר את נופי הגבול עם עזה, הסמוכים לביתו בקיבוץ בארי. הוא משוטט באזור הגבול, חווה את הנוף בגופו, רושם רגעים ומקומות במהירות בשטח, ושב אל הסטודיו לפענח אותם בציוריו. הוא יוצר ציורים אקספרסיביים, עמוסים בשכבות עבות במיוחד של צבע ובשלל מחוות גופניות, מתוך בהילות רגשית ותחושות של חרדה וייאוש נוכח המתרחש. הנופים הפיזיים הופכים בציוריו לנופים נפשיים גדושים ומצולקים. הוא חורש ודש את שדות הצבע בכלי ברזל כמו מגרפות ודוקרנים, בוחש בהם במריות ובכלי בישול, פוצע אותם בסכינים ומרבה ללוש אותם בידיו: משליך גושי צבע המתפוצצים על הבד ומטעינים אותו באנרגיה, חורש את הצבע באצבעותיו, עורם בידיו ערימות של צבע ומפסל אותן, נע סביב הציור, ויוצר יצור חי בעל בשר וגוף.
שני הציורים שנבחרו לתערוכה רוקנו כליל מדימויים מזוהים, והפכו למשטחי צבע עמוסים ובשרניים המתייחסים לנוף במובן הרעיוני בלבד. הם מייצרים נוף מבעבע, חרוש ומצולק בסימנים שהגוף הותיר בו, והופכים לאובייקטים תלת ממדיים כמעט בשל שכבות הצבע העבות. הציור "דיוקן של המכשול" מתייחס באירוניה למערכת הביצורים המתוכננת בגבול עזה שנועדה למנוע חפירת מנהרות לשטח ישראל. "המכשול" האגדי, פרויקט גרנדיוזי הזוכה לאזכורים חוזרים ונשנים בתקשורת ולהשקעת משאבים רבים, צויר בשכבות עבות של צבע זהב שנתחמו במסגרת עץ מעוטרת, המזוהה עם ציורי דיוקן קלאסיים ומפארת אותם. מסגור הציור בקופסת פרספקס שקופה תורם להפיכת הציור לאובייקט, ולמעין קיר-מכשול פיזי בחלל. בשולי הציור, בצמוד למסגרת העץ, מופיעות עקבות של גוני צבע נוספים – כחול, ירוק, מעט אדום - כאילו דרס מכשול הזהב את הנוף בכוחניות ודחק אותו אל שולי הציור. בציור "בוץ ואדמה" צוירה אדמת המריבה הטובענית. או אולי יש לומר שהציור הוא הוא האדמה עצמה. הצבע החום הופך למסה פיסולית המדמה אדמה חומה, בוצית ומדממת שידיו של כסלו בחשו בה כידיו של עובד אדמה, וחרצו בה תלמים של ייאוש.
רווית הררי
