בשנה החולפת יצא אבישי פלטק למסע מצולם ומצויר בעקבות מגדלי מים ברחבי הארץ, תוך שהוא חוקר את מאפייניהם האדריכליים, ובעיקר - את המפגש הפיסי והגופני עם המבנים ועם הסביבות העכשוויות שבהן הם נטועים כיום. "קו המים", תערוכת היחיד החדשה של פלטק שנולדה בעקבות המסע, מסכמת את אוסף המפגשים האישיים, הגופניים והרגשיים שלו עם מגדלים שונים, ועוסקת בעקיפין בנוכחותם העכשווית של מגדלי מים בנוף המקומי, ובמקומם המשתנה בהיסטוריה הארצישראלית.
בעבר היוו מגדלי המים עורק חיים מרכזי בישראל, ושימשו הן להובלת מים ביישובים שבהם נבנו, והן כמגדלי שמירה ואיתות. עם קום המדינה ובעקבות מלחמת 48' נטענו במשמעויות בטחוניות ופוליטיות והפכו לאובייקט של אידיאולוגיה וזיכרון. אם בעבר היו לב לבם של היישובים העבריים שבהם נבנו, הרי שכיום הם מתפקדים כשרידים בנוף שהשתנה לבלי היכר: חלקם הפכו לאנדרטאות של יישובים שהיו ואינם, חלקם נבלעים בתוך סביבות בטון חדשות שנבנו באזור, אחרים משקיפים אל נוף של טבע פתוח. פלטק מבקש להתרחק מדיון היסטורי ופוליטי במשמעותם האידיאולוגית והסמלית של המגדלים במרחב הישראלי, ובתפקידם כאיקונים של זיכרון והנצחה לאורך השנים. במקום זאת הוא יוצא למסע רגשי אל המגדלים ומתרכז במפגש הגופני והקונקרטי שלו עמם ועם סביבותיהם. בניגוד להילה וברנד בכר, זוג צלמים גרמני שצילמו עשרות מגדלי מים בארה"ב ובצפון אירופה כבר בשנות ה-60, ועסקו בטיפולוגיה האדריכלית של המבנים תוך שהם מבודדים אותם מהקשרם, עבור פלטק הסביבה שבה נטוע המבנה - הטבע, האקלים, האור, החברה האנושית – היא חלק בלתי נפרד מעניינו במבנה ובערכו התרבותי, ומככבת אף היא בעבודות.
במרכז התערוכה עבודת וידיאו חדשה המתעדת סדרה של פעולות גופניות פשוטות, פרפורמטיביות באופיין, שביצע פלטק במפגשיו עם מגדלים שונים ברחבי הארץ – ממגדל המים בקיבוץ יד מרדכי בדרום ועד המגדלים בקיבוץ אלונים ובבית לחם הגלילית בצפון. המחוות הגופניות שהוא מבצע משחקיות או יומיומיות באופיין, לעתים מתיילדות, קומיות או אקרובטיות, ועומדות בניגוד להרואיות של אדריכלות המגדלים הפאלית ולפאתוס הציוני שנקשר בהם. הן קשורות למסורות אמנותיות הנובעות מאמנות הפרפורמנס, מן התיאטרון החזותי ומקולנוע אילם – דוגמת סרטיו של בסטר קיטון, שיצר קולנוע פיזי קומי בתקופת הראינוע, תוך שהוא שומר על הבעת פנים חתומה. בכל הפעולות מגולמים ניסיון נואל שנועד לכישלון לחדור אל המגדל הגבוה והאטום, וכמיהה בלתי ממומשת אל רחמו הסגור והמכיל. פלטק נראה בווידיאו מתרפק על גופו העגול של מגדל גדול, אולי מאזין להמיית לבו, ניצב על אבן ותומך במגדל אחר בעזרת ראשו, מתחפר בתנוחת עובר תחת גופו של מגדל המים שקרס בקיבוץ יד מרדכי, או מתגלגל בחול לצד מגדל המים בשכונת "מולדת" ההיסטורית, אשר הוקמה על אדמה חולית בפאתי חולון ובהעדר תנאי שטח הולמים ותכנון מוקדם התרוקנה מתושביה וננטשה. חלק מן הפעולות מנחמות, אחרות מבטאות כמיהה או געגוע, יש בהן המבטאות עצב או צער. כולן מחוות המבטאות מנעד של רגשות. אלו הם מעשי אהבה, למגדלים ולנופים העוטפים אותם, המדגישים את נידחותם של המגדלים כיום, את הירידה מתפארת עברם ואת מקומם מכמיר הלב בהווה הישראלי. זוהי גם דרכו של פלטק לפרק את המגדל מן הסמליות הלאומית הגלומה בו, ולהחזירו להיות פשוט אובייקט – אובייקט מזדקר ופאלי מחד, ונקבי ומכיל מאידך.
מנגד מוצגת עבודת וידאו נוספת המתעדת הליכה על גבי צינור מים חלוד המוביל אל מגדל המים בקיבוץ נחשונים, הקיבוץ שבו גדל פלטק. המצלמה נעה לאורכו של הצינור הנמתח על הקרקע, מלווה את צעדיו של האמן המהלך על הצינור, ומשחזרת את הליכות ילדותו על גבי אותו צינור לאורך תוואי הקרקע המשתנה עד לראש הגבעה. פלטק מספר כי בילדותו נהגו הוא וחבריו לטפס על הצינור ולהעפיל עליו אל מגדל המים, במשחק ילדים מסוכן-משהו או במעין מבחן אומץ ילדי. זכרונות ילדות אלה הם נקודת המוצא למסעו של פלטק הנפרש בתערוכה: מסע המונע מאהבה לטבע, אל נופי הארץ המשתנים, אל תחנותיה של ראשית ההתיישבות בארץ. מסע ממשי-חיצוני ורגשי-פנימי גם יחד, כזה השוזר זכרונות ילדות וגעגוע פרטי בשרידי זיכרון קולקטיבי.
זוהי הפעם הראשונה שפלטק, המזוהה בעיקר כצייר, מציג תערוכה המבוססת על עבודות וידיאו, קל וחומר בכיכובו. אומנם הציור אינו נעדר לחלוטין מן התערוכה, וציורי נוף שונים מלווים אף הם את מסעו, אולם זוהי פעם ראשונה שבה הוא יוצא מן הסטודיו אל הטבע ונודד בין תחנות שונות, עוסק במפגש ופחות בדימוי המצויר, והופך הן את המגדלים והן את גופו לאובייקטים המשתתפים בפעולה האמנותית.
רווית הררי
