"רוחמה", תערוכת היחיד של ורדי בוברוב בדנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי, היא תוצר של ביקורים חוזרים ונשנים ושל תהליך עבודה מתמשך במפעל המברשות הוותיק בקיבוץ רוחמה הסמוך. במשך כארבע שנים נסעה בוברוב אל המפעל שוב ושוב, התוודעה אל הפועלים, אל המכונות ואל תהליכי הייצור, ובעיקר אל חומרי הגלם הייחודיים שהם לב לבו של המקום: מברשות לשימוש תעשייתי וחקלאי לצד מברשות לשימוש ביתי או אישי; מברשות ניקוי ומטאטאים, לצד מברשות שיער ומברשות צבע; מברשות רכות, צבעוניות וארוכות סיבים, לצד מברשות מתכת זיפיות. ההיקסמות משלל החומרים, המרקמים ועיצובי המברשות המגוונים הולידה סדרה של עבודות ליריות בסוגי מדיה שונים, המתייחסות לאובייקטים המיוצרים במפעל ולתהליך ייצורם.
בתהליך העבודה השתמשה בוברוב בטכניקות שונות של עבודת יד עמלנית - המהדהדות את תהליכי הייצור במפעל – ובתכונותיהם של חומרי הגלם המקוריים כדי לייצר אובייקטים לא פונקציונאליים ומשובשים בגודלם ובצורתם, הבוראים דימויים רבי יופי. בסדרות של רישומים ואובייקטים, עבודות וידאו ומיצב, המברשות המזוהות עם פעולות של ניקוי, של הסרה ושל מירוק הופכות לדימויים מעודנים או לחלופין - מלאי הוד, מבלי שיאבדו מאופיין ומתכונותיהן המקוריות. למעשה, בוברוב חושפת את היופי המגולם מראש במברשות. אותה מברשת הצוברת שאריות של לכלוך ושל אבק, אוצרת בצניעות בין סיביה גם פוטנציאל ליופי רב שבוברוב מפיחה בו חיים. כמעשה בת הטוחן הטווה קש לזהב, היא שוזרת בדייקנות ובהקפדה סיב בסיב וקו בקו, ומחלצת את היופי והחן הטמונים מראש במברשות המקוריות. חשיפתו של ה"יפה" בולטת במיוחד על רקע הפער המתקיים בין החפץ הפשוט והנחות לכאורה, הבנאלי והפונקציונאלי, לבין הדימויים הפיוטיים או ההירואיים שבוברוב יוצרת באמצעותו. שכן הדימויים שיוצרת בוברוב מן המברשות התעשייתיות מעשה ידי אדם - לקוחים דווקא מעולם הטבע, ומתייחסים ליופיו האורגני או הנשגב.
את עיני המבקר בתערוכה לוכדת מיד תמונת נוף דרמטית, שנוצרה על קיר הגלריה, ממברשות שתהליך ייצורן שונה או שובש. קבוצת מברשות תעשייתיות כחולות, רכות וארוכות סיבים נתלתה על הקיר באופן המדמה מפל מים מתנחשל, שגליו מתקבצים על רצפת החלל; מברשת צהובה ועגולה שיוצרה במיוחד, נדמית לשמש התלויה מעליו. ממול הוצב אוסף של מברשות פלדה וברזל מטופלות, הנדמות לפרחים או אולי לאלמוגים. בחלק מן המברשות המעוגלות נשזרו סיבי ניילון דקיקים בסבלנות אין קץ, באחרות הורכבו חלקי מברשות זעירים היוצרים כעין אבקנים; כולן מנצנצות בתאורת הגלריה בברק פתייני, הגורם להן להיראות כתכשיטים נחשקים. סדרה של רישומים עדיני קווים מתארת אף היא מברשות הנדמות לצמחים או לפרחים. גם ברישומים שומרות המברשות על אופיין המקורי, המזוהה, הסיבי, אך עידונם וחינם הרב מעלה על הדעת רישומים בוטאניים ישנים. קווי הרישום הדקים והעדינים מצטברים על הנייר בעמלנות ידנית המזוהה עם עבודותיה של בוברוב, כשם שהניילון והמתכת נשזרים אלה באלה על פס הייצור ומצטברים יחד ליצירת מברשת חדשה. הדמיון בין סיבי המברשות לקווי הרישום יוצר הקבלה בין תהליך יצירת האמנות – עמלני, מתמשך, מצטבר, בורא יופי - לתהליך ייצור המברשות במפעל הישן, ובין פועלה של האמנית למלאכתה של פועלת בפס הייצור.
ההקבלה בין מעשה יצירת האמנות לתהליך הייצור במפעל מקבלת משנה תוקף בעבודת הווידאו "רוחמה" המוקרנת על הקיר כפס צר וארוך – פס המהדהד הן את שורת הרישומים הסמוכה, והן את פס הייצור במפעל. העבודה מתחקה אחר ייצורה של מברשת אחת במפעל: מברשת לניקוי קני תותחים העשויה שכבות שכבות של סיבי ניילון לבנים וסיבי פליז זהובים לסירוגין. עבודת העריכה של הסרט מתואמת עם אופן הקרנתו: העריכה שוזרת פריים אחר פריים של צילומים באופן המתחקה אף הוא אחר פעולת המסוע, ומשמר את תנועתו הקווית האינסופית. המצלמה עוקבת אחר שלבי העבודה השונים בפס הייצור: ריבוד ידני של שכבות הסיבים אלה על אלה, שכבה לבנה ושכבה זהובה לסירוגין, קיבוצם הידני של הסיבים לאלומות, פיזורם מחדש ואיגודם יחד למברשת. הצילומים הישירים מתעכבים על ידי הפועלת המפזרות ומאגדות את הסיבים, עוקבים אחר מסעם של הסיבים אל בטן המכונה והחוצה ממנה, חושפים כוריאוגרפיה עדינה המורכבת מתנועות ידיים רפטטיביות ומתנועת הסיבים על המסוע, ומדגישים את נצנוצם הבוהק של הסיבים הזהובים – כאילו אכן היו קש שהפך כבמטה קסם לזהב. הידיעה כי סיבי הזהב המטופלים יום יום בידי אישה, נאגדים למברשת המיועדת לניקוי קני תותחים, היא אירונית לא פחות משהיא מכמירת לב. מקומה של הפועלת הצנועה והוותיקה נרמז גם בשם התערוכה: שם שנגזר כמובן משמו של הקיבוץ ושל מפעל המברשות, אך הוא גם שם נשי, מיושן משהו וארכאי, שם נוגע ללב האוצר בחובו את מידת הרחמים והנחמה.
כבשאר העבודות בתערוכה, גם עבודת הווידאו אינה חוששת להיות פיוטית ולחשוף את העידון והיופי הגלומים בחומר הגלם הפשוט ובתהליך הייצור המיושן משהו. עם זאת, הנוכחות האנושית המורגשת בה, נוכחותה של הפועלת שידיה מרפרפות מדי יום מעל פס הייצור, מחברת את העבודות בתערוכה אל קרקע המציאות, ואולי מזמינה לדיון במקומם כיום של התעשייה בקיבוצים ושל מפעלים דלי טכנולוגיה (low tech) באופן כללי.
רווית הררי
* * תודה מיוחדת לחברים היקרים מ"המברשת רוחמה" על מסע מקצועי שנחתם בידידות עמוקה: ענבי יעל, משה גולן, רפי ששון, אלה גלילוב וסמיון קאמנצקי.
