במשך חצי שנה, מ-24 במאי ועד 5 בנובמבר 1948 עמד קיבוץ יד מרדכי ריק מתושביו היהודים, לאחר שפונה מחבריו ונכבש על ידי הצבא המצרי. בסוף אותה המלחמה, נכבשו ופונו כל הכפרים בקרבת הקיבוץ מתושביהם הפלסטינים. רעידת האדמה הזו היתה ועודנה עד היום, פרק מכונן בזהות ובהיסטוריה המקומית. בתערוכתה "רכוש נטוש" צללה מיכל בראור אל מחילות הזיכרון של הקיבוץ, נברה בארכיון, האזינה לסיפורי החברים, ואספה עדויות כתובות, מסופרות ומצולמות מפרק הזמן הזה, מבקשת לחשוף פיסות היסטוריות שקטות ולטוות מהן סיפור חדש. בהעדר עדויות ארכיוניות רשמיות מתקופה זו, מבקשת בראור להרכיב מחדש ארכיון אישי ומקומי; ארכיון מדומה שאמת ובדיה מתערבבים בו, כזה המלכד עדויות חומריות מתקופות וממקורות שונים. זהו ארכיון חמקמק הנשען על סיפורים אישיים ושברירי זיכרון, שנכשל שוב ושוב בניסיונו למלא את החלל בקביעות חד משמעיות.
על אותה כף מאזניים מניחה בראור הן את הפליטות של חברי הקיבוץ ממקום מושבם והן את הפליטות הפלסטינית באזור בעקבות מלחמת 1948. שתי הפליטויות משתקפות זו בזו בתערוכה, באופן שאינו מבקש לערוך השוואה ביניהן אלא להעלות שאלותעל האופן שבו הטראומות מחלחלות זו לזו ומהדהדות זו את זו. מבטה של בראור אינו מתיימר לאוביקטיביות ולייצוג הוגן ושווה: היא מראיינת רק את חברי הקיבוץ, רק את מי שלבסוף שבו לביתם ושיקמו אותו. מתוך נקודת מבטם של אלה היא מתחקה אחר שאריות לשוניות וחומריות אשר יש בהן זכר גם לפליטות אחרת, או הרחבה של שאלת הפליטות המקומית.
החוט שהוביל את חקירתה הוא החוט החומרי. בראור התבוננה באובייקטים שונים ברחבי הקיבוץ מתוך ניסיון לחלץ מתוכם את עדותם האילמת, ולבחון כיצד הם יכולים לעורר מחשבה אחרת אודות הזהות המקומית. האובייקטים המופיעים בתערוכה, או צילומיהם,מייצגים פליטות בדרך זו אחרת, קונקרטית או מטפורית. חלקם פריטים שסומנו כרכוש פלסטיני נטוש – מהם כאלה שנמצאו באזור הקיבוץ או התגלגלו אליו בדרך לא דרך; חלקם הם בגדר זיכרון עמום של חפצים אישיים של החברים שאבדו בדרך; אחרים הם סימנים שנותרו ברחבי הקיבוץ מתקופת כיבושו על ידי הצבא המצרי; לצדם ייצוגים מטפוריים של העדר, נקודות ציון או עקבות של אובייקטים שהיו ואינם. רצף האובייקטים שמציגה בראור בחלל הגלריה אינו לינארי, אך כולם עוסקים בניסיון למלא ריק כלשהו.
במרכז הגלריה ניצב ארון עץ מעוטר וריק, אשר הושאל מתצוגת הקבע במוזיאון "קיבוץ של פעם" הסמוך למבנה הגלריה. טרם הצבתו במוזיאון ניצב בסלון התפירה העילית אשר שכן בעבר במבנה הגלריה. עתה הוא ניצב בחלל הגלריה בגבו המאובק לצופה והוא ריק מחפצים, מבט מקרוב מגלה את חוריהן של תולעי העץ המכרסמות בו. אין תיעוד מדויק כיצד הגיע אל הקיבוץ, כנראה הובא מיפו. החותמת הלשונית "רכוש נטוש" עדיין מתנוססת עליו, ספק אות קלון ספק מדליית ניצחון. בראור אומנם אינה משיבה אותו אל ביתו המקורי, אך מחזירה אותו אל ביתו הקודם בקיבוץ, כמעין נחמה פורתא או מטאפורה על נדודים, על גלות, על מחירי השיבה אל בית הרוס, או גרוע מכך: על חוסר היכולת לשוב אליו. סביב הארון יצרה בראור הצבה צילומית הכוללת צילומי חפצים מרחבי הקיבוץ, מלווים בסיפוריהם האישיים של חברי הקיבוץ המציגים אותם בפניה: צלחות נחושת ישנות שנמצאו בשדה של משפחת דיאב הסמוך לקיבוץ, כנראה הוטמנו שם על ידי עליהן בציפייה שישוב לאספן; מרצפות מאוירות, כנראה ערביות (או שמא יוצרו באיטליה? תוהה אחד מחברי הקיבוץ), המסתתרות מתחת לשטיח מקיר לקיר באחד מחדרי הקיבוץ; נשל של נחש צפע שנמצא לפני שנים בשדה, המהווה עדות לנוכחות חיה נעדרת, לבעליו שהיה ואיננו; מסמכי ארכיון המונים את פרטי הרכוש שמבקשים החברים להקצות להם לשם שיקום ביתם; חלקי תצלומים מן הקיבוץ ההרוס שצולמו עם שובם של החברים לתוכו– חור הפגזה שנפער באחד מקירות הבתים, אישה המחפשת אחר חפצים אישיים בערמות השיירים שהצטברו באחת מתעלות המגן בקיבוץ, ותיאור ציורי הגרפיטי והכתובות בערבית אשר נמצאו על קירות המבנים ברחבי הקיבוץ עם שובם של החברים, כפי שתוארו בכתב ידו של גרשון גבעוני בינואר 1949 במחברת השמורה בארכיון הקיבוץ. ערב רב של עדויות חומריות, שכמו צצו מתחת לפני הקרקע וזחלו ממחילותיהן, הנמהלות אלה באלה ומצטברות לכדי נרטיב של תלישות ופליטות.
בראור משלבת סוגים שונים של חומרים מהם נבנה המארג, החל מצילומים ישירים, דרך טקסטים ומסמכי ארכיון וכלה באובייקטים ממשיים. אלה מחייבים את הצופה לתנועה בחלל, לחוויה פיזית, אולי חושנית, במפגשו עם הדברים. תנועת הכריעה, הנבירה, הפשפוש והחפירה הנרמזת בחלק מהעבודות מהדהדת את פעולת הנבירה והפשפוש במעמקי הארכיון, כמו גם מעלה על הדעת חפירה ארכיאולוגית או חיטוט נפשי המעלים אל פני השטח ממצאים ומטענים שנקברו בעבר. כל מוצג גדוש במטענים ובאסוציאציות, אישיות וקולקטיביות, ופותח פתח לעולמות תוכן ולנדבכים היסטוריים בתולדות היישוב. סיפוריהם של המוצגים, וסיפורים אחרים שנאספו במהלך התחקיר, הוקלטו בקולה של בראור והם מושמעים באוזניות אישיות המלוות את הצופה במהלך ביקורו בתערוכה. גם הסיפורים מוקלטים ללא סדר או היררכיה נראים לעין, מהדהדים כרוחות רפאים באוזניו של הצופה, מבודדים אותו מן העולם החיצון ועוטפים אותו בקולות אחרים שלא נכתבו ותועדו במסמכים הרשמיים. גם בעבודה זו, כמו בעבודותיה הקודמות הנשענות על מחקרים בארכיונים בארץ ובעולם, מספרת בראור את סיפורו של הארכיון כמערך רווי פערים של דימויים חזותיים וסיפורים וכמוצג חלקי, חסר ונתון לפרשנות.
מוסף גלריה, עיתון הארץ, 16.6.16
מיכל בראור מציעה דוגמית מייצגת של טרגדיית חיינו כאן
מהו רכוש נטוש, מיהו פליט והשאלה של נכסי נפקדים מיכל בראור עוסקת בנושאים כבדי משקל אלו דרך ההיסטוריה של חפצים מצויים ובחינה של מה שבני אדם בוחרים לתעד ומה שלא
גליה יהב
"האירוניות, הפערים הדמומים, נקודות המבט, הפיתולים האידיאולוגיים, ההסטות האסתטיות, כל אלה נערמים זה על גבי זה בתערוכה ויוצרים פקעת בלתי ניתנת להתרה של גרסאות, היסטוריות ורגשיות, ממלכתיות ופרטיות, מלאות גאווה פטריוטיות או מוכות. והפקעת הזאת, דוגמית מייצגת של טרגדיית חיינו כאן, מוגשת בלקוניות, בחסכוניות. כמעשייה חדה על השפה והכחשותיה, ניקיונה המזוהם, השמות שהיא נותנת לדברים ולמעשים ובצבוץ המודחק החוזר אלינו מן השמות". קרא עוד
ידיעות הקיבוץ, 7.6.16
רכוש נטוש: תערוכה עם נרטיב של תלישות ופליטות
התערוכה "רכוש נטוש" בגלריה ביד מרדכי מושפעת מחומרי ארכיון ומראיונות עם חברי הקיבוץ, ומעלה שאלות הנוגעות לכתיבת ההיסטוריה ולבניית זהות
קרא עוד
