שירלי וגנר – אמנית ישראלית החיה ופועלת בניו יורק בעשור האחרון - משלבת בין צילום, בניית מיצבים, ציור והצבות המיוחדות לחללי תצוגה ספציפיים. עיסוקה המרכזי של וגנר הוא באופן עיצוב תפיסת המציאות, בייצוגה בתודעה האישית והלאומית ובאופן שבו היא נצרבת בזיכרון האישי והקולקטיבי. היא מתייחסת לזיכרון של חוויית ההתבוננות בנוף הישראלי, באמצעות שחזור דימויי נוף שגורים כמיצבים גדולים הנבנים בין כתלי הסטודיו שלה בעבודת יד ממושכת - וצילומם. לצד סדרת "תצלומי נוף" המבוססים על מיצביה המבוימים, מוצגים בתערוכה "אבן-ערימה-מספריים" שני מיצבים שתוכננו במיוחד עבור דנה גלריה לאמנות ונבנו בעבודת יד עמלנית ומלאת פרטים, החורטת את נוכחותה בחומר, ומאפיינת את שפתה האמנותית הייחודית של וגנר.
"תצלומי הנוף" של וגנר הם גוף מתמשך של עבודות שנוצרו בתהליך מורכב שמתקיים כולו בין כתלי הסטודיו שלה בניו יורק. תחילתו ברישומי הכנה הנובעים מזכרונותיה של האמנית את הנוף הישראלי, המשכו בהקמתם לחיים של דימויי נוף שנחרטו בתודעתה כתפאורה תלת ממדית בסטודיו, וסופו בתצלום של הסט והחזרתו למצב של דימוי דו ממדי שטוח. וגנר אינה משחזרת צילומי נוף קיימים או מתבססת על דימויים מוכנים, אלא נשענת על הנחת הידע הוויזואלי הקולקטיבי ומפיחה חיים בדימויי נוף שנחקקו בתודעה הפרטית והלאומית ועל כן נראים כה מוכרים לצופה. פעולת הצילום של המיצבים היא שמעניקה לדימויי הנוף הוד והדר והופכת את התפאורה לבעלת תוקף מציאותי לכאורה, והיא חלק ממלאכת שיחזור הזיכרון ובנייתו מחדש. מצד שני, בפעולת הצילום, שמבוצעת על ידי צלם מקצועי ועל פי הוראות הבימוי המדויקות של וגנר ו"מפחיתה" את הנוף התלת ממדי לכדי דימוי צילומי שטוח, ממזערת האמנית את נוכחותה ומתרחקת צעד אחד נוסף מן הסט שאך זה סיימה לבנות. בכך מודגש עיסוקה המרכזי ביחסי הגומלין שבין ייצוגי מציאות, זיכרון קולקטיבי ותפיסות ונקודות השקפה אישיות.
חורשות של עצי אקליפטוס, משוכות של צמח הצבר, חורבות ובתים נטושים או אתרי בנייה נתפרים ונבנים בעבודה עמלנית שנמשכת חודשים ארוכים מבדים, ספוגים, ניירות ולוחות קלקר מצוירים. החומרים שבהם היא מפסלת הם חומרים זמניים וארעיים – כארעיותו וחמקמקותו של הזיכרון - לעולם לא עץ, אבן או ברזל. מלאכת היד ניכרת היטב בעבודה. וגנר מפסלת נוף פרום עשוי מחומרים זולים ובעבודת יד רשלנית לכאורה שתפריה גלויים לעין. פעמים רבות אלה חומרים רכים או כאלה הקשורים למשחקי ילדים, התורמים למראית העין של זיכרון נאיבי שנצרב עוד בתקופת הילדות. לעתים נראים חלקי הנוף כבובות מריונטה התלויות על חוט, סרים למרותה או להוראות הבימוי של האמנית, מעלים על הדעת את שבריריותה של תפיסת המציאות שלנו שנדמית כתלויה על חבל דק. דימוייה שומרים על המתח בין מה שנראה במבט ראשון כנוף אמיתי לבין תפאורה מעשה ידי אדם. צילומם של הסטים מעניק להם בשנית מעמד של זיכרון המצוי או לכוד בתפר שבין מציאות לאשליה, בין האישי לקולקטיבי, ובין חלל פרטי המאפשר התבוננות נוסטלגית לבין חלל ציבורי המעלה דיון ביקורתי במעמדם של אותם נושאים.
לעתים הופכים סימנים קטנים המופיעים במקור ברקע תצלומיה לאובייקטים תלת ממדיים, כמו חוצים את גבולות הז'אנר וקמים לתחייה בחלל הגלריה כפסלים גדולי ממדים. כך למשל, מגדל השמירה, אחד מסימניו המוכרים של מפעל ההתיישבות הציוני ביישובי "חומה ומגדל" המופיע לעתים ברקע צילומיה, הופך בתערוכה למיצב. המגדל הנטוי מוצב שעון על קיר הגלריה כשהוא תלוי בין שמיים וארץ, כפי שהוא מופיע לעתים בתצלומים היסטוריים או בעבודות אמנות המתייחסות אליהם (אחת הידועות שבהן בהקשר מקומי היא עבודתה של יעל ברתנא מ-2009 "מור אי ווייז'ה (חומה ומגדל)") . חלקו התחתון נטוע על רצפת הגלריה בעוד שחלקו העליון נראה כפורץ את קיר הגלריה וחוצה את גבולות חלל התצוגה. הקפאת מגדל השמירה ברגע ההטיה, ספק בהקמה ספק בקריסה, נועדה לשחזר את האופן שבו נצרב הדימוי בזיכרון ולא את האובייקט האמיתי. בעצם הטייתו של המגדל שוב נכרכים זה בזה הרס ובניה, כמו ביישובי "חומה ומגדל" המייצרים יישוב חדש בין לילה ומבטלים את הישן בעצם הקמתם, מרמזים על ההרס הטמון מלכתחילה במפעל הבנייה האידיאולוגי הזה ועל ארעיותו של המקום הישראלי. אל המגדל מצטרפים מאות עלי צבר שנוצקו בגבס. אלה נערמים על גבי שולחן עץ בערימות קורסות, חשופים מצבע, לבנים כבצק שזה עתה נלוש ואפייתו טרם הושלמה, מזכירים לרגע שקי חול המשמשים בבניית בונקרים, כאילו הונחו לרגע בסטודיו בעיצומו של תהליך העבודה או נשכחו באחוריו של מחסן תפאורות לפני העלייה לבמה וההחלטה על תפקידם הסופי במחזה. באופן זה נוצר היפוך שבו דווקא התצלומים מנסים לייצר אשליה מושלמת של מציאות, בעוד שהאובייקטים התלת ממדיים, הממשיים לכאורה, מופיעים בגולמיותם, במעין מצב ביניים לא מושלם המזמין את הצופה להצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה.
רווית הררי
