בשנה האחרונה עמדה דנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי ריקה ונעולה. בעקבות אירועי השבעה באוקטובר, שהתדפקו גם על גדרות הקיבוץ, פונה הקיבוץ מתושביו והגלריה ננעלה. התערוכה "דבש שחור", סנונית ראשונה של חזרה הביתה, מבקשת לבחון מהו בית – פרטי קולקטיבי ולאומי כאחד – בתקופה שבה הקרקע נשמטת ותחושת הביטחון שמעניק הבית מתערערת. היא עוסקת בכמיהה למקום, למרחב בטוח, דרך אלמנטים המזוהים עם הזירה הביתית מחד, ועם הנרטיב ההיסטורי-מקומי מאידך, ומספרת סיפור על קהילה ששוב נפרדה מאדמתה, ושבה אליה; סיפור על נדודים ועל חיפוש אחר יציבות, שעוד ממשיך לכתוב את עצמו בימים אלה.
בלב התערוכה "ארכיון ריבות״ המבוסס על פעולה של רקיחת ריבות עם תושב הקיבוץ, ועל הקלטת סיפורי זיכרון של בית הכרוכים בהן. ריבה, מעצם היותה שיטה רבת שנים לשימור מזון, מייצגת זיכרון. זיכרון של בית. מרקחת הריבות מלווה את שני אביבי כפרקטיקה אמנותית עקבית, ובשנים האחרונות החלה להעמיק בשימוש בריבות כחומר גלם ביצירתה. הכנת הריבות, היא מעידה, דורשת תשומת לב וכוונה אמיתית לחיבור המדויק בין טעמים, ריחות, פירות, נוזלים ותבלינים. "מדובר בתהליך יצירה אמיתי, שבמהלכו אני לא חושבת על כלום חוץ מעל האמולסיה המתוקה שאני רוקחת" היא כותבת. אביבי מבקשת לרקוח קשרים אנושיים כשם שהיא רוקחת ריבות ומילים: בחודשים האחרונים נפגשה עם תושבי יד מרדכי, שוחחה על הריבות האהובות עליהם ועל הזיכרונות והסיפורים הטמונים בהן, ובישלה יחד עמם את הריבות שבחרו. הסיפורים הוקלטו ועובדו וכך נוצר ארכיון של ריבות, סיפורים וזיכרונות, שהוא ארכיון רגשי וחומרי כאחד של המקום ושל אנשיו, שיצטבר ויתרחב במהלך חודשי תצוגת התערוכה.
סביב ארכיון הריבות נבנה מיצב המורכב מאלמנטים ביתיים משובשים, אשר הוסטו ממקומם הטבעי, ומשלבים בין פנים לחוץ ובין הפרטי ללאומי. גג פלסטיק דמוי רעפים אדומות נפרש מתקרת הגלריה עד רצפתה, כמו פולש זר מן החוץ. העבודה מהדהדת את עבודתו של גל וינשטיין "צמוד קרקע" (1999), אשר כלא בחלל גלריית הקיבוץ בתל אביב גג רעפים אמיתי בן ארבע צלעות, "כסוג של פנטזיה ישראלית על בורגנות-פסטורלית במקום נטול-בורגנות ופסטורליה", כתבה האוצרת טלי תמיר על העבודה. אלא שהגג של אביבי מציע גרסה נשית מכילה, ומגדיר תחתיו כוך ביתי חלופי, שבו נשמעים געגועי התושבים לבית וסיפורי זיכרונותיהם המוקלטים. חלל שעשוי להיתפס כ"עליית גג" תחתית על כל המשתמע ממנה - כוך שאינו מיועד למגורים ומזוהה עם מקומות מסתור. אך יותר מכל, נקודת הממשק בין הגג לבין תקרת הגלריה מהדהדת את האופן שבו נושקים גגות הרעפים של בתי הילדים הישנים בקיבוץ לסככות הבטון המאסיביות שנבנו מעליהם; נקודת ממשק המזכירה את שנות המתח הבטחוני וההפגזות התכופות באזור שליוו את חיי היומיום בקיבוץ.
מיכל מים שחור וגדול שב ומופיע בתערוכה, לועו פעור וגופו העגלגל ריק. מיכלי המים השחורים, שנועדו במקור לאגירת מי גשמים לצרכי השקיה חקלאית, קשורים גם בפוליטיקה של משק המים בישראל. הם פזורים גם על גגות בתי מגורים בכפרים פלסטיניים, מתפקדים כמעין בארות ביתיות בתקופות של מחסור באספקת המים, ולכן משמשים כייצוג של חיים ושל בית. בפינת הגלריה מתנודד מיכל אחד כעריסת ענק, קול נקישותיו הקצובות מהדהד בחלל ללא הפסקה. בפינה אחרת מכונס מיכל קטן יותר מלא בנוזל שחור הנדמה למים באושים. ואילו באחת מעבודות הווידאו-פרפורמנס בתערוכה מנסה האמנית להעמיס שוב ושוב את המיכל הכבד על גבה. מנסה ונכשלת, מתאזנת ונופלת, שומטת את המיכל ומנסה שוב ושוב, כמו צב גמלוני המבקש לשוב ולשאת את ביתו על גבו. לבסוף, כשהיא מצליחה להתייצב עם המיכל על גבה, עומדת איתן בלב השדה, מייצר המפגש בין גופה לבין גוף המיכל דימוי טעון, שיותר מכל נדמה להדהוד נשי של מגדל מים, סמל מיתולוגי ליישוב עברי בראשית ימי ההתיישבות בארץ.
עבודת וידיאו נוספת מבוססת על שחזור של תצלומו של אחד מגדולי צלמי קק׳׳ל, יעקב רוזנר, שתיעד את חיי החלוצים בימי הישוב היהודי בארץ ישראל, את האדמה הריקה ואת ההתיישבות העברית המפריחה אותה. אביבי משחזרת צילום היסטורי של נשים הזורעות בשדה, והופכת אותו לפעולת פרפורמנס עכשווית: היא מחליפה את תלמי השדה החרוש במסך לבן מרוקן, שבתוכו שתי נשים נעות קדימה ואחורה על ברכיהן בלופ אינסופי, ממוללות בידיהן את הזרעים הדמיוניים ואת האדמה החסרה מבלי להתקדם לאף מקום.
התערוכה שמה דגש על שאלת הבית והמקום, בקיבוץ שנודד כבר פעם שלישית מביתו (בשנת 1943 הועתק הקיבוץ מאזור נתניה אל מיקומו הנוכחי, וב- 48' נכבש על ידי הצבא המצרי ותושביו פונו ושוכנו בשרון), מחדדת אביבי. ואולי דווקא הגרסאות הנשיות שהיא מציעה לסמלי התיישבות ידועים, מבקשת לנסח תקווה אישית לחזרה לבית מתוקן.
רווית הררי
התערוכה התאפשרה בתמיכת קרן קיימת לישראל ובתיווכה של קואליציית גופי התרבות בנגב ובגליל בניהולה של תנועת תרבות.
